כתובות פרק תשיעי, משנה ה'. משנה זו עוסקת במקרה שבו הבעל מבקש לפטור את אשתו מן החובה להישבע או לידור נדר על כך שטיפלה בנכסיו כראוי.
במשנה הקודמת למדנו שאישה שמונתה בידי בעלה לטפל בחנות או לשמש אפוטרופסית - רשאי הבעל להשביעה, ואף לחייבה שבועה על כלי הבית שלה. עוד נראה בהמשך הפרק כי יש מקרים שבהם עליה להישבע אם ברצונה לגבות את כתובתה. משנתנו דנה באפשרות שהבעל יפטור אותה מכך, ובשינויי הנוסח של פטור זה.
הנוסח הראשון - "נדר ושבועה אין לי עלייך":
הבעל כתב לאשתו: "נדר ושבועה אין לי עלייך" - אין לי כל תביעה כלפייך שתידרי נדר או תישבעי שבועה. הדין הוא "אינו יכול להשביעה" - אין הוא יכול לכפות עליה שבועה, לא על ענייני הממון שהיו לה עמו ואף לא על כתובתה.
אולם פטור זה נאמר לה בלבד, ולא לבאים מכוחה:
"אבל משביע הוא את יורשיה" - הפטור אינו מוציא את יורשיה מכלל שבועה. כגון שגירשה ועדיין לא פרע את כתובתה, ולאחר מכן מתה, ויורשיה תובעים את הכתובה מכוח הזכות שירשו ממנה. יורשים אלו חייבים להישבע לכל הפחות שאמם לא אמרה להם בשעת מיתתה ולא קודם לכן שהכתובה נפרעה, ושלא מצאו בין מסמכיה שהכתובה כבר שולמה.
"ועל באי ברשותה" - הבאים מכוחה, כגון שמכרה את כתובתה לאחרים. הקונים חייבים להישבע כדי לגבות את הכתובה, ואין פטורה שלה מועיל להם.
הנוסח השני - "אין לי עלייך ועל יורשייך ועל באי ברשותייך":
כתב לה: "נדר ושבועה אין לי עלייך ועל יורשייך ועל באי ברשותייך" - אין לי טענה לחייב בנדר או בשבועה לא אותך, לא את יורשייך ולא את הבאים מכוחך, כגון אלו שמכרת להם את כתובתך. בנוסח זה "אינו יכול להשביע לא היא ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה".
ואולם הפטור נאמר בו בלבד: "אבל יורשיו משביעין אותה ועל יורשיה ועל הבאים ברשותה" - לאחר מותו רשאים יורשיו להשביעה קודם שתגבה את כתובתה, וכן להשביע את יורשיה ואת הבאים ברשותה.
המקרה שבו נגבית הכתובה מן היורשים הוא כזה: האישה התגרשה מבעלה ולאחר מכן מתה, ואחריה מת הבעל, ועתה יורשיה באים לגבות את הכתובה מיורשיו.
"אין אדם מוריש שבועה לבניו":
הגמרא מסבירה שיש יוצא מן הכלל לדין זה של קבוצת יורשים הגובה מחברתה בשבועה. בתרחיש שהובא לעיל - שהאישה מתה תחילה ואחריה מת הבעל - הדין עומד בעינו. אך אם מת הבעל תחילה ורק לאחר מכן מתה האישה, הרי מכיוון שהאריכה ימים אחריו כבר נתחייבה היא עצמה שבועה ליורשיו, ולא יכלה לגבות אלא על ידי שבועה להם. וכלל הוא: "אין אדם מוריש שבועה לבניו" - מי שאינו יכול לגבות את ממונו אלא בשבועה, אין הוא מוריש זכות זו לבניו. לפיכך בתרחיש זה לא יוכלו יורשיה לגבות כלל, משום שאמם הייתה חייבת שבועה ליורשי הבעל.
הנוסח השלישי - הפטור השלם:
התרחיש האחרון שבמשנה הוא שכתב לה: "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותייך" - אין טענה לחייב בנדר ובשבועה לא לו, לא ליורשיו ולא לבאים מכוחו ובמקומו, ולא כלפיה, ולא כלפי יורשיה, ולא כלפי הבאים ברשותה שמכרה להם את כתובתה. בנוסח מקיף זה אין אף אחד מן הצדדים נדרש להישבע.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה נוסחים של פטור משבועה שכותב הבעל לאשתו: פטור לה בלבד - שאין בכוחו להוציא מכלל שבועה את יורשיה ואת הבאים ברשותה; פטור לה, ליורשיה ולבאים ברשותה - שעדיין מותיר ליורשיו את הזכות להשביעם; ופטור שלם הכולל גם את יורשיו ואת הבאים ברשותו, שבו נפטרים הכול מן השבועה. כמו כן עמדנו על הכלל "אין אדם מוריש שבועה לבניו", שלפיו אם מת הבעל תחילה ואחריו מתה האישה, שוב אין יורשיה יכולים לגבות את הכתובה.