כתובות, פרק תשיעי, משנה ד'. המשנה עוסקת בשאלה מתי רשאי הבעל להשביע את אשתו בענייני ממון, ומהו הגבול שבין אחריות כספית מוגדרת לבין התערבות יתרה בהתנהלות הבית.
המקרה הראשון - מינוי לתפקיד כספי:
אדם שמינה את אשתו במהלך נישואיהם לשמש "חנוונית" - כלומר אחראית על החנות, המוכרת מוצרים וכדומה - או שמינה אותה אפוטרופסית על כספים, הרי שיש לה תפקיד כספי אצל בעלה. משום שנמסר לידיה תפקיד משמעותי של אחריות כספית, רשאי הבעל לחייבה להישבע בכל עת שירצה שנזהרה בממון ושלא נטלה כספים לעצמה.
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר סובר שאף על פי שלא העמיד אותה בתפקיד כלכלי כלשהו, לכל אישה יש "הצמר שהיא טווה והבצק שהיא לשה" - עיסוקי משק הבית הרגילים. לדעתו רשאי הבעל להשביעה אף על דבר פעוט כזה, שהוא חלק מפעילות הבית השגרתית, ולדרוש ממנה שתישבע שלא נטלה דבר והפרישה אותו לצרכיה האישיים בלא רשותו.
דעת תנא קמא:
תנא קמא חולק וסובר שאין הדבר בידו, ומבחין בין שני מצבים:
שבועה בפני עצמה: אין הבעל רשאי להשביע את אשתו על הוצאות הבית בלבד, כדי לוודא שהיא נוהגת כראוי בהוצאות הבית. זוהי עמדה תובענית מדי ומערכת יחסים שתלטנית מדי, ואסור לו לנהוג כן.
בדרך של גלגול שבועה: כאשר הוא משביע אותה ממילא על ענייניה הכספיים המשמעותיים, רשאי להוסיף שבועה נוספת שתכלול אף עניינים ביתיים - כגון שימוש בכספי הבית למטרות אחרות - אך זאת רק אגב השבועה על ענייניה המשמעותיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אישה שמונתה לתפקיד כספי - חנוונית או אפוטרופסית - נתון בידי בעלה להשביעה בכל עת על נאמנותה בממון. רבי אליעזר מרחיב זאת אף לאישה שלא מונתה לתפקיד, מכוח הצמר שהיא טווה והבצק שהיא לשה; ואילו תנא קמא שולל השבעה על ענייני הבית בפני עצמם, ומתירה רק בדרך של גלגול שבועה, אגב השבועה על האחריות הכספית המשמעותית.