כתובות פרק ט', משנה ג'. משנה זו ממשיכה את הרעיונות שנשנו במשנה הקודמת, ועניינה דין תפיסה בנכסי המת.
המניח פירות תלושין:
אדם שנפטר והניח אחריו פירות תלושים מן הקרקע - שדינם כדין מיטלטלין - כל הקודם ותופס בהם זכה בהם, ואין מוציאים אותם מידו:
היורשים - אם הקדימו ותפסו, הם הזוכים.
בעל חוב - אם הקדים ותפס, הוא הזוכה.
האישה - אם הקדימה ותפסה עבור כתובתה, היא הזוכה.
דין זה מבטא את שיטת רבי טרפון בעניין התפיסה, שאף תפיסה שנעשתה לאחר מיתה מועילה.
דין המותר:
ממשיכה המשנה ושואלת: מה הדין כאשר האישה או בעל החוב תפסו יותר מן המגיע להם - האישה יותר מכתובתה, ובעל החוב יותר מחובו? את המותר, את העודף שבידם, עליהם להשיב. לדעת רבי טרפון, אם ישנם בעלי חובות נוספים, ניתן המותר "לכושל שבהן" - לחלש שביניהם.
מיהו "הכושל"?
כפי שלמדנו במשנה הקודמת, נחלקו בגמרא בהגדרת ה"כושל", ושתי דעות בדבר:
הכוונה לאישה, שהרי היא בוודאי אינה מחפשת את החתן.
הכוונה לבעל השטר המאוחר יותר, שאין ביכולתו לגבות מנכסים מרובים, אלא רק מנכסים חדשים יותר שנמכרו.
ולעומת זאת נאמר, כפי שכבר נשנה במשנה הקודמת, "אין מרחמין בדין": המותר ניתן ליורשים, משום שכל שאר התובעים אינם גובים אלא בשבועה, ואילו היורשים אינם צריכים שבועה - ולפיכך הנכסים נופלים אליהם כברירת מחדל.