כתובות, פרק תשיעי, משנה ב'. לפני שניגש ללשון המשנה יש להקדים כלל יסודי שנהג בזמן הגמרא, ואשר השתנה לימים בתקנת הגאונים שלאחר חתימת התלמוד.
הכלל בזמן הגמרא:
"מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב" - המטלטלין שירשו היתומים מאביהם אינם משועבדים לבעל חובו של האב. אדם שהיה נושה במת ומבקש לגבות מן העיזבון, גובה מן הקרקעות בלבד ואין הוא גובה מן המטלטלין. הוא הדין באישה הבאה לגבות את כתובתה מן העיזבון: אף היא גובה מן הקרקעות בלבד.
משנתנו עוסקת במצב שבו קיימת אפשרות גבייה גם ממטלטלין, הן לבעל חוב והן לאישה הגובה את כתובתה - וזאת משום שאין המטלטלין מצויים ברשותם של היורשים, כלומר אינם בבעלותם הישירה ובשליטתם בפועל.
לשון המשנה:
"מי שמת והניח אישה ובעל חוב ויורשים, והיה לו פיקדון או מלווה ביד אחרים" - אדם נפטר, והניח אחריו שלושה בעלי תביעה על נכסיו:
אישה - שחייבים לה את כתובתה.
בעל חוב - נושה שהמת היה חייב לו כסף.
יורשים - היתומים היורשים את העיזבון.
אותו מת הפקיד חפץ אצל אחר, או הלווה כסף לצד שלישי. נמצא שצד שלישי מחזיק בידו כסף או חפץ השייכים לעיזבון - לא קרקע אלא מטלטלין - ומכיוון שאין הם ברשות היורשים, יש מקום לשקול לתיתם לבעל החוב או לאישה.
רבי טרפון:
"יינתנו לכושל שבהם" - יינתנו לחלש שבהם. מיהו אותו "כושל"? נחלקו בכך בגמרא בשתי דעות:
מי שכוח תביעתו חלש ביותר - ומבאר רש"י, שזהו מי שיכולתו לגבות מן הלקוחות, מאותם אנשים שקנו קרקע מן המת, פחותה משל חבריו. בדרך כלל, בעל חוב או אישה בכתובתה שאין בעיזבון נכסים בני חורין לגבות מהם, רשאים לטרוף אף נכסים שנמכרו - ובלבד שנמכרו לאחר שחל שיעבודם, כלומר לאחר שנעשתה ההלוואה או לאחר שנישאה האישה. נמצא שמי ששיעבודו חל באחרונה, מצומצמים ביותר הנכסים המכורים שביכולתו לטרוף. אם ההלוואה של בעל החוב נעשתה אחרונה, הוא הכושל, שכן אינו יכול לגבות אלא ממה שנמכר לאחר הלוואתו; ואם הנישואין היו אחרונים, האישה היא בעלת התביעה החלשה ביותר.
כתובת האישה לעולם - שהאישה נחשבת תמיד לקלה שבהם, משום שאין דרכה לחזר ולחפש אחר הקרקעות שבעיזבון.
על כל פנים, העולה מדברי רבי טרפון הוא שמטלטלין ומעות שהיו חלק מן העיזבון, כאשר הם מצויים ביד צד שלישי, אין הם הולכים בהכרח ליורשים.
רבי עקיבא:
רבי עקיבא חולק ואומר: "אין מרחמין בדין, אלא יינתנו ליורשים" - אין מקום לרחמים בדין מסוג זה, ואיננו נזקקים לחולשתו של הצד החלש; הממון ניתן ליורשים. וטעמו: "שכולן צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה" - כל הבאים לגבות מן העיזבון, בעל החוב והאישה הגובה את כתובתה, נזקקים להישבע ליורשים שלא נפרעו; ואילו היורשים אינם נדרשים להישבע לאיש כדי לזכות בירושתם. מכיוון שכך, נופל הממון לצד שאינו טעון שבועה, שכן שייכותו אליו טבעית ומוחזקת יותר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף שמטלטלי יתומים אינם משועבדים לבעל חוב ולכתובת אישה, כאשר הפיקדון או המלווה מצויים ביד אחרים ואינם ברשות היורשים, נחלקו התנאים: לרבי טרפון יינתנו לכושל שבהם - לבעל התביעה החלשה בגבייה מן הלקוחות, או לאישה שאין דרכה לחזר אחר קרקעות; ולרבי עקיבא אין מרחמין בדין, ולפיכך יינתנו ליורשים, שאינם צריכים שבועה בעוד ששאר התובעים צריכים להישבע.