כתובות פרק ט', משנה א'. משנה זו דנה במקרים שבהם מוותר הבעל על זכויות ממוניות שהיו מוקנות לו מכוח הנישואין. הגמרא מבארת כי ההצהרה שהוא מצהיר, או הכתב שהוא כותב לאישה ובו הוא מוותר על זכויות אלו, נעשים בשעת האירוסין - אך קודם הנישואין. שהרי זכויות אלו אינן באות לו אלא לאחר הנישואין, ובטרם קיבל אותן בידו הוא מתנה שאין ברצונו שהנישואין יזכו אותו בהן. במילים אחרות: הוא אינו מעוניין לקבל זכויות אלו כלל. תנאי כזה חל, משום שאדם רשאי להתנות קודם שהגיע לידו דבר מה שאין ברצונו לקבלו.
אולם משעה שכבר קיבל את הזכויות, אין די בכתיבה בלבד. במצב כזה נדרש קניין - עליהם לעשות קניין ממש, המבטא החלטה מוצקה להעביר ממנו את הזכויות שכבר זכה בהן. המשנה שלפנינו עוסקת במקרה שבו הוא כותב לה בלבד, ללא קניין, ומכאן שמדובר בכתיבה שנעשתה קודם הנישואין.
הלשון הראשונה: "דין ודברים אין לי בנכסייך":
המשנה פותחת: "הכותב לאשתו: דין ודברים אין לי בנכסייך" - הבעל כותב לאשתו, שוב קודם הנישואין, שאין לו דין ודברים בנכסיה. ביטוי זה משמעו שאין בכוונתו לערער על נכסיה בשום צורה, ואין לו חלק ברכושה. אף על פי כן קובעת המשנה: "הרי זה אוכל פירות בחייה" - הוא ויתר על זכויות מסוימות, אך לא על הזכות לאכול את פירות נכסי המלוג שלה בחייה. וכן "אם מתה" - אף על זכות הירושה לא ויתר, ואם תמות יירשנה.
שואלת המשנה: "אם כן, למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך?" - אם עדיין נותרו בידו זכויות אלו, לשם מה הצהיר שאין לו חלק בנכסיה? על כך משיבה המשנה: "במכר ונתנה קיים" - לשון זו מועילה לכך שאם תמכור את נכסיה או תיתן אותם במתנה, המכר והמתנה קיימים. בדרך כלל לא היה תוקף למכירתה, אלא שכאן ויתר הבעל על זכותו לטעון שאין היא רשאית למכור נכסים אלו.
הלשון השנייה: "ובפירותיהן":
ממשיכה המשנה ודנה במי שכתב לה לשון מפורשת יותר: "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן" - הוסיף והוציא במפורש גם את הפירות. במקרה כזה "אין אוכל פירות בחייה" - אין הוא אוכל את פירות נכסי המלוג שלה, שהרי הוציא זאת בפירוש. אך "אם מתה" - הוא עדיין יורשה, משום שאת זכות הירושה לא הוציא.
רבי יהודה אומר שאף כאשר הוציא את הפירות, "לעולם אוכל פירי פירות" - עדיין רשאי הוא לאכול את פירות הפירות. כלומר, ויתר על הפירות, אך אם נטלה האישה את הפירות וקנתה בהם קרקע, והקרקע הוציאה פירות נוספים - אלו פירי פירות, ובהם נותרה זכותו, שכן הוציא את עצמו רק מן הפירות הישירים של נכסי המלוג ולא מן הפירות הבאים מכוח הפירות. לדעתו, אין זכותו פוקעת עד שיכתוב לה במפורש את כל הלשונות:
"דין ודברים אין לי בנכסייך" - אין לי עסק בנכסים עצמם.
"ובפירותיהן" - ואף לא בפירותיהם.
"ובפירי פירותיהן" - ואף לא בפירות הפירות.
"עד עולם" - לנצח.
רק משיכתוב לשון זו, לא תהיה לו עוד זכות בפירות ולא בפירי הפירות.
הלשון השלישית: "בחייך ובמותך":
הוסיף וכתב לה: "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך" - כלומר גם בחייה וגם לאחר מותה. במקרה זה "אין אוכל פירות בחייה", ואף לא פירי פירות, "ואם מתה אינו יורשה" - שהרי פירש זאת במפורש.
רבן שמעון בן גמליאל חולק: "אם מתה יירשנה" - אף שהתנה במפורש שאין ברצונו כל זיקה לנכסיה לאחר מותה, עדיין יירשנה. וטעם הדבר: "מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה" - שהרי בתורה נאמר "וירש אותה", שהבעל יורש את אשתו. וכיוון שדין הירושה נלמד מן התורה עצמה, אין בידי אדם לוותר עליו, שכן כל המתנה על מה שכתוב בתורה - "תנאו בטל", ואין לתנאו תוקף כלל.
מסקנת הגמרא:
אף שנראה מן המשנה כי ירושת הבעל את אשתו היא מן התורה, מסיקה הגמרא שאין זה אלא מדרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא. אלא שחכמים חיזקו את תקנתם, שאדם יורש את אשתו, עד כדי כך שהתייחסו אליה כאל חיוב מן התורה.