פרק ח', משנה ז'. אנו ממשיכים לעסוק בשומרת יבם - אישה שבעלה נפטר בלא ילדים והיא ממתינה לייבום. משנתנו דנה בדינם של הנכסים שהניח אחריו האח המת. ההלכה היא שאף שנכסי האח הנפטר עוברים לאחיו המייבם, אין הוא רשאי למכרם, אלא להשתמש בהם ולאכול את פירותיהם בלבד, שכן כל הנכסים משועבדים ואחראים לתשלום כתובתה.
לשון המשנה:
"הניח אחיו מעות - ילקח בהן קרקע ואוכל פירות" - אם הניח האח המת מזומנים, יש לקנות בהם קרקע, והיבם אוכל את פירותיה.
"פירות התלושין בקרקע" - פירות שכבר אינם מחוברים לקרקע, דינם כדין מעות: "ילקח בהן קרקע ואוכל פירות".
"המחובר בקרקע" - אם הניח שדה ובו פירות המחוברים לקרקע, נחלקו בדבר רבי מאיר וחכמים.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר אומר "שמין אותן" - כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יש להעריך את הקרקע בשומא כפולה: "כמה הן יפין בפירות" - כמה שווה הקרקע עם הפירות, "וכמה הן יפין בלא פירות" - כמה הייתה שווה בלעדיהם. את ההפרש שביניהם, המותר, "ילקח בהן קרקע ואוכל פירות" - קונים בו קרקע, והיבם אוכל את פירותיה.
דעת חכמים:
לשון המשנה שלפנינו היא "וחכמים אומרים: פירות המחובר בקרקע שלו", אך הגמרא מגיהה את הנוסח וגורסת "שלה". כלומר, בפירות המחוברים לקרקע מודים חכמים לרבי מאיר שהם שייכים לה, ולפיכך יש לחשב את ערכם ולקנות בהם קרקע באותו אופן שנתבאר לעיל, והיבם אוכל את פירותיה.
ההבדל שבין השיטות מתגלה דווקא בפירות התלושים מן הקרקע, ולעניין זה אף המעות בכלל. בהם חולקים חכמים על רבי מאיר ואומרים: "כל הקודם זכה בהן" - מי שקדם ותפס בהם, בין היבם ובין האישה, זכה בהם.
קדם הוא: אם היבם הקדים וזכה בהם, הרי הם שלו ולא שלה.
קדמה היא: אם האישה הקדימה וזכתה בהם, ומבארת הגמרא שמדובר שתפסה בהם בחיי בעלה, קונים בהם קרקע והיבם אוכל את פירותיה.
"כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר":
משייבם היבם את יבמתו ונעשית אשתו, הרי היא כאשתו לכל דבר:
גירושין: אם רצה לגרשה, מגרשה בגט בלבד ואינו זקוק עוד לחליצה.
החזרה: אם גירשה, רשאי להחזירה, ואף שהייתה אשת אחיו אין היא נאסרת עליו.
ואולם בדבר אחד שונה היא משאר הנשים: כתובתה נגבית מנכסי בעלה הראשון, המנוח, ומשם היא באה. ואם לא הניח הראשון נכסים, תיקנו חכמים שהבעל החדש, היבם, יהיה חייב לכתוב לה כתובה משלו.