אנו עומדים במסכת כתובות, פרק ח', משנה ח'. המשנה עוסקת בשעבוד הנכסים לתשלום הכתובה - הן אצל היבם והן אצל בעל רגיל.
"לא יאמר לה: הרי כתובתך מונחת על השולחן":
הדברים מכוונים ליבם, שלא יאמר ליבמתו כי כתובתה מונחת ומופרשת לה על השולחן. כלומר, אין בידו לייחד סכום כסף מסוים או שווה כסף ולייעדו לכתובתה, "אלא כל נכסיו אחראין לכתובה" - כל נכסיו, ובכללם הרכוש שקיבל מאחיו שנפטר, אחראים לתשלום כתובתה, ואין הוא רשאי למכור מהם דבר.
"וכן לא יאמר אדם לאשתו":
הוא הדין באדם רגיל כלפי אשתו, ולא רק ביבם כלפי יבמתו: לא יאמר לה "הרי כתובתך מונחת על השולחן", שכן הפרשת כסף מסוים בצד עלולה לערער את ביטחונה - הכסף כבר מונח ואינו משמש אותו לכלום, ובידו לגרשה בכל עת. לפיכך, "אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה" - כל רכושו אחראי לתשלום כתובתה.
שעבוד הנכסים ומכירתם:
אצל בעל ואישה רגילים רשאי הבעל למכור את נכסיו; אף שהם משועבדים לכתובה, אין זה שעבוד המונע ממנו למכור. אולם אם מכרם, ולאחר מכן התגרשו ואין בידו דרך אחרת לשלם, או שנפטר ואין בעיזבונו כספים אחרים - היא פונה אל הלקוחות שרכשו את אותם נכסים ומוציאה אותם מידם, משום ששעבודה קדם לקנייתם.
"גירשה - אין לה אלא כתובתה":
כאן חוזרת המשנה לדין היבמה: אם גירש היבם את יבמתו, אין היא נוטלת אלא את כתובתה בלבד, ואילו שאר נכסי בעלה המנוח אינם שלה, אלא נשארים בידי האח.
"החזירה - הרי היא ככל הנשים":
אם החזיר היבם את יבמתו שגירש ונשאה מחדש - כפי שהוא רשאי לעשות - ועדיין לא גבתה את כתובתה, הרי היא ככל הנשים: אישה שגירשה בעלה והחזירה קודם ששילם את כתובתה, נושאה על יסוד הכתובה הראשונה. ולפיכך "ואין לה אלא כתובתה" - אותה כתובה מקורית שנכתבה לה, שבמקרה של היבמה מקורה בכספי בעלה המנוח שבאו ליד היבם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין הבעל - ואף לא היבם - רשאי לייחד סכום מסוים ולומר "הרי כתובתך מונחת על השולחן", אלא כל נכסיו אחראים לכתובה. אצל בעל רגיל השעבוד אינו מונע מכירה, אך האישה גובה מן הלקוחות מפני שקדם שעבודה; גירש היבם את יבמתו - אין לה אלא כתובתה, ושאר נכסי המנוח נותרים בידו; והחזירה קודם שגבתה - הרי היא ככל הנשים, ואין לה אלא כתובתה הראשונה.