כתובות פרק ח', משנה ו'. המשנה עוסקת בשומרת יבם - אישה שבעלה מת בלא ילדים והיא נפלה לייבום, ועדיין לא נעשו לה ייבום או חליצה - ובשאלת מעמדם של נכסים שנפלו לה בירושה באותה תקופה.
לשון המשנה:
"שומרת יבם שנפלו לה נכסים - מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים" - שומרת יבם שירשה נכסים, שתי הישיבות מודות כי רשאית היא למכור את הנכס או לתיתו במתנה, והמכירה או המתנה בנות תוקף.
דין זה עומד לכאורה בניגוד למשנה הראשונה שבפרקנו. שם למדנו על ארוסה שנתקדשה ועדיין לא נישאה, שנפלו לה נכסים בתקופת האירוסין, ונחלקו בית שמאי ובית הלל אם רשאית היא למוכרם לכתחילה, ולדעת בית הלל אינה מוכרת. ואילו כאן, בשומרת יבם, אף בית הלל מודים שרשאית למכור לכתחילה.
והטעם: אין היבמה קשורה ליבמה כדרך שהארוסה קשורה לארוסה. משנעשו האירוסין, מן הסתם ייכנסו בני הזוג לחופה, אלא שהדבר טרם אירע בפועל. אך ביבמה אין הדבר ידוע: שמא תהיה חליצה, ושמא לא יבואו כלל לידי נישואין. הרי זה בגדר ספק, ולפיכך רשאית היא למכור לכתחילה.
"מֵתָה - מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין ויוצאין עמה":
מה הדין אם מתה בעודה שומרת יבם? המשנה דנה בשני סוגי ממון:
כתובתה - ובכלל זה עיקר הכתובה (מאתיים אם נישאה בתולה, מאה אם נישאה אלמנה), תוספת כתובה שהוסיף לה הבעל משלו, ונכסי צאן ברזל - הנדוניה הנכתבת בשטר הכתובה, שהבעל קיבל עליה אחריות והתחייב לשלם את סכומם בכל עת שיפקעו הנישואין.
"נכסים הנכנסין ויוצאין עמה" - הם נכסי מלוג, הנשארים בבעלותה שלה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל" - יורשי אביה, כלומר בני משפחתה (אביה, ואם אינו בחיים - אחיה), ויורשי הבעל שנפטר, שהם אחיו, חולקים את הכול בשווה.
בית הלל אומרים שהדבר תלוי בסוג הנכס:
הנכסים הכתובים בכתובה (נכסי צאן ברזל) עומדים בחזקתם של שני הצדדים - יורשי האב ויורשי הבעל - שכן לשניהם זיקה אליהם: מצד אחד הכניסה אותם היא מבית אביה, ומצד שני קשורים הם למשפחת הבעל שקיבל עליהם אחריות, ולפיכך חולקים אותם ביניהם.
הכתובה עצמה, היינו עיקר הכתובה - מאה או מאתיים - וכל תוספת שהוסיף לה, בחזקת יורשי הבעל, שכן על הבעל מוטלת הייתה האחריות לפרוע את הכתובה.
הנכסים שהיו שלה, נכסי מלוג, בחזקת יורשי האב, קרוביה היורשים אותה, שכן רכושה שלה הם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי בשומרת יבם מודים בית שמאי ובית הלל שנכסים שנפלו לה - מוכרת ונותנת וקיים, בשונה מארוסה, משום שאין ודאות שהזיקה תבוא לידי נישואין. ואם מתה, נחלקו: לבית שמאי חולקים יורשי האב ויורשי הבעל בכול; ולבית הלל, נכסי צאן ברזל בחזקת שניהם, הכתובה ותוספתה בחזקת יורשי הבעל, ונכסי המלוג בחזקת יורשי האב.