אנו ממשיכים לדון בשאלה מה דינם של נכסים שנפלו לאישה בירושה ונעשו נכסי מלוג, וכיצד יש לנהוג בהם.
עבדים ושפחות זקנים שנפלו לה בירושה:
המשנה פותחת: "נפלו לה עבדים ושפחות זקנים" - אישה שירשה עבדים ושפחות שכבר הזקינו. מאחר שהם זקנים, ערכם מוגבל מבחינת התוצרת שהם מסוגלים להפיק, ואף קיים חשש שימותו. לפיכך אין בהם תועלת מרובה לבעל מצד אכילת הפירות. על כן קובעת המשנה: "יימכרו" - יש למכרם למי שמוכן לקנותם; "ולקח בהן קרקע" - בדמים שיתקבלו תיקנה קרקע, שדה; "ואכל פירות" - והבעל אוכל את פירותיה של אותה קרקע.
רבן שמעון בן גמליאל חולק וסובר: "לא תמכור, מפני שהיא שבח בית אביה" - אין למכרם, משום שהם שבח בית אביה. עבדים ושפחות אלו הם כעין נכס משפחתי הקשור בבית אביה, ואין נפרדים ממנו כלאחר יד. לפיכך יש להחזיק בהם כמות שהם, ומה שהם מייצרים - מייצרים.
זיתים וגפנים זקנים:
המשנה ממשיכה: "נפלו לה זיתים וגפנים זקנים" - ירשה עצי זית או גפנים שהזקינו ואינם מניבים תנובה מרובה. הדין הוא: "יימכרו לעצים" - יימכרו לצורך עצים; "ולקח בהן קרקע" - ובדמיהם תיקנה קרקע; "ואכל פירות" - והבעל אוכל את פירותיה. רבי יהודה חולק בדומה לדברי רבן שמעון בן גמליאל בעבדים ואומר: "לא תמכור, שהיא שבח בית אביה" - הרי הם כירושה משפחתית, ואין למכרם.
הגמרא מצמצמת את גדרה של המחלוקת:
בשדה שאינו שלה: כאשר הזיתים והגפנים נטועים בשדה של אדם אחר - בזה נחלקו התנאים.
בשדה שלה: הכול מודים שאין למכרם, שכן הם נחשבים שבח בית אביה.
הוצאות הבעל על נכסי אשתו:
המשנה דנה באדם שהוציא הוצאות על נכסי אשתו, כלומר השקיע ממון בהשבחת נכסי המלוג שלה, ולאחר מכן נסתיימו הנישואין והוא גירשה. במקרה זה אין נכנסים לחשבונות מדוקדקים: בין שהוציא הרבה ואכל מעט מן הפירות, ובין שהוציא מעט ואכל הרבה - "מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל". אין מחשבים אם עליו לקבל בחזרה את סכום הוצאותיו, או שמא היא זכאית לפיצוי משום שהשקעתו הייתה מועטת. כל עוד הוציא ממון וגם אכל פירות, נחשב הדבר כמתקזז, יהיה שיעורו אשר יהיה.
אך אם "הוציא ולא אכל" - השקיע ממון בהשבחה ולא אכל כלל מן הפירות, ועתה הם מתגרשים - הדין הוא "ישבע כמה הוציא וייטול": עליו להישבע כמה הוציא, ולגבות סכום זה מן הנכסים.
הגמרא מסייגת דין זה ומעמידה אותו באופנים אלו:
כשהשבח שווה להוצאה או עולה עליה: הבעל נשבע כמה הוציא וגובה את מלוא הוצאותיו.
כשההוצאה מרובה על השבח: אין הוא גובה את כל מה שהוציא, אלא את שיעור השבח בלבד - כפי מה שעלה ערכם של הנכסים בפועל.
לסיכום: למדנו כי עבדים ושפחות זקנים שנפלו לאישה נמכרים ובדמיהם נקנית קרקע שהבעל אוכל את פירותיה, ורבן שמעון בן גמליאל חולק מטעם שבח בית אביה; כן הדין בזיתים וגפנים זקנים, שנמכרים לעצים, ורבי יהודה חולק - ומחלוקתם דווקא בנטועים בשדה שאינו שלה, אך בשדה שלה הכול מודים שאין למכרם. עוד למדנו בדין ההוצאות: כשהוציא ואכל - מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל; וכשהוציא ולא אכל - נשבע ונוטל, ובלבד שלא יגבה יותר משיעור השבח.