כתובות פרק ח', משנה ד'. במשנה הקודמת עסקנו במעמד הפירות המחוברים לנכס שירשה האישה - מה דינם כשירשה את הנכס בפעם הראשונה או כשירשה אותו מחדש. במשנה שלפנינו נדון במעמדם של הפירות בשעה שהנישואין מסתיימים: כאשר בני הזוג מתגרשים, למי שייכים הפירות?
לשון המשנה:
"רבי שמעון אומר: מקום שייפה כוחו בכניסתה - הורע כוחו ביציאתה; מקום שהורע כוחו בכניסתה - ייפה כוחו ביציאתה" - רבי שמעון קובע כלל של היפוך:
"מקום שייפה כוחו בכניסתה" - כל סוג נכס שבו נתנו לבעל כוח מרובה בשעת הנישואין, הורע כוחו בשעת היציאה מן הנישואין, והוא מפסידו בעת הגירושין.
"מקום שהורע כוחו בכניסתה" - כל סוג נכס שכוחו של הבעל בו היה מועט בכניסתה לנישואין, ואין הנכס שלו, ייפה כוחו ביציאתה, והנכס נעשה שלו.
למה מתייחסים הדברים?
"פירות המחוברין לקרקע: בכניסתה שלו, וביציאתה שלה" - פירות שהיו מחוברים לקרקע בשעת תחילת הנישואין, בשעה שירשה את הנכס, שייכים לבעל. כפי שנתבאר, רבי מאיר סבר שהם נחשבים קרן, ואילו חכמים סברו שדינם כפירות, ולפיכך הם של הבעל - הרי שכוחו יפה כאן. אולם ביציאתה, כאשר הנישואין מסתיימים ויש פירות המחוברים לקרקע, הם שייכים לה. אף שגדלו ברשותו בזמן שהיה נשוי לה, כיוון שעדיין הם מחוברים לקרקע הרי הם הולכים אחר הקרקע; והקרקע יוצאת עמה, שהרי היא מנכסי מלוג ונשארת שלה - ועל כן גם הפירות שלה.
"והתלושין מן הקרקע: בכניסתה שלה, וביציאתה שלו" - פירות שאינם מחוברים לקרקע, בכניסתה לנישואין הם שלה, שכן דינם כמזומן ואנו מחשיבים אותם קרן. ואילו ביציאתה הם נחשבים שלו, משום שלא זו בלבד שגדלו ברשותו, אלא שהוא אף תלשם מן הקרקע; ומשתלשם מן הקרקע קיבלו מעמד של פירות, והרי הם שייכים לו.
שיטת חכמים בגמרא:
הגמרא מבארת כי אף שרבי שמעון אמר שהפירות המחוברים לקרקע נחשבים שלה בעת יציאתה מן הנישואין, חכמים חולקים עליו וסוברים שהפירות המחוברים לקרקע נחשבים שלו הן בכניסתה לנישואין והן ביציאתה מהם, מפני שגדלו ברשותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את כללו של רבי שמעון - מקום שייפה כוחו של הבעל בכניסתה הורע כוחו ביציאתה, ולהיפך. הפירות המחוברים לקרקע הם שלו בכניסתה ושלה ביציאתה, מפני שהם הולכים אחר הקרקע היוצאת עמה; והפירות התלושים הם שלה בכניסתה, שדינם כקרן, ושלו ביציאתה, שכן גדלו ברשותו והוא תלשם. ואילו חכמים חולקים וסוברים שהפירות המחוברים לקרקע שלו בכניסתה וביציאתה כאחד.