משנה ג' עוסקת בנכסים שנפלו לאישה בירושה לאחר שנישאה, ובזכותו של הבעל לאכול את פירותיהם. שאלת היסוד היא כיצד יש לנהוג בכל סוג של נכס, כדי שהקרן תישאר קיימת לאישה ואילו הפירות יגיעו לבעל.
נפלו לה כספים:
המשנה קובעת: "נפלו לה כספים - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות". מזומנים המונחים כמות שהם אינם מניבים פירות, ואילו זכותו של הבעל היא באכילת הפירות בלבד. לפיכך יש לקנות בכסף הירושה קרקע, וכך הקרן קיימת לאישה ואילו הבעל נהנה מן הפירות שהקרקע מוציאה.
נפלו לה פירות תלושים:
פירות שכבר נתלשו מן הקרקע אינם עוד חלק ממנה, ומעמדם כמעמד הכסף המזומן לכל דבר. משום כך הדין בהם זהה: "ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות".
נפלו לה פירות המחוברים לקרקע:
כאן מתעוררת השאלה העיקרית. אישה שירשה קרקע ועליה פירות המחוברים לה בשעת נפילת הירושה - מה מעמדם של אותם פירות? האם נדרש שהפירות יגדלו לאחר שהקרקע כבר הייתה שלה ולבעל כבר היו זכויות בה, או שמא די בכך שהפירות מחוברים לקרקע כדי שייחשבו כפירות שהבעל זכאי בהם?
בשאלה זו נחלקו התנאים:
רבי מאיר: "שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין בלא פירות". כלומר, מעריכים את שווי הקרקע עם הפירות המחוברים אליה ואת שוויה בלעדיהם, וההפרש שביניהם נחשב קרן. לדעתו אין לפירות אלו מעמד של פירות שהבעל אוכלם, ולפיכך בסכום ההפרש יש לקנות קרקע, והבעל אוכל את פירותיה.
חכמים: "המחובר לקרקע - שלו". כל שהיה מחובר לקרקע בשעת נפילת הירושה שייך לבעל, שכן דינו כדין פירות שהקרקע הוציאה ולא כדין קרן.
לעומת זאת, "והתלוש מן הקרקע - שלה": פירות שכבר נתלשו בשעת נפילת הירושה שייכים לאישה, שהרי דינם כדין מזומן, וכפי שנתבאר לעיל - ילקח בהם קרקע והבעל אוכל את פירותיה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים של נכסים שנפלו לאישה לאחר נישואיה: כספים ופירות תלושים, שבהם נקנית קרקע והבעל אוכל את פירותיה; ופירות המחוברים לקרקע, שבהם נחלקו רבי מאיר - הרואה בהם קרן ומעריך את ההפרש שבין שווי הקרקע עם הפירות לשוויה בלעדיהם, וחכמים - הסוברים כי המחובר לקרקע בשעת הירושה הרי הוא שלו, ואילו התלוש שלה.