משנה ג'. פתיחה קצרה להבנת המשנה: כפי שנתבאר במשנה הקודמת, הגמרא מעמידה את המקרים באישה שנדרה שלא ליהנות, והבעל קיים את נדרה - במקום להפר ולבטלו, הניח לו לחול והכריז שהוא תקף. מכאן למדים שהוא שונא אותה, ולפיכך היא מבקשת להשתחרר מיד; ואנו מאפשרים לה זאת על ידי שהוא נותן לה גט ומשלם את כתובתה.
המקרה שבמשנה:
המשנה נוקטת בלשון אדם המדיר את אשתו "שלא תתקשט" - הקריאה הפשוטה היא שהבעל הוא שנדר נגד אשתו, אך לאמיתו של דבר, כפי שהוסבר, היא זו שנדרה והוא קיים את נדרה: שלא תתקשט באחד מכל מיני הקישוטים הרגילים אצלה, ולא תשתמש בבשמים וכיוצא בהם.
הדין הוא שמיד עליו ליתן לה גט ולשלם את הכתובה: היא תרצה לצאת מן המצב הזה - בהנחה שאכן רצונה לצאת - והוא מתחייב בכתובה משום שקיים את הנדר.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי סובר שהדבר תלוי במצבה של האישה:
בנשים עניות: שאין בידן קישוטים ובשמים בכמות משמעותית - הוא נדרש לגרשה מיד וליתן לה כתובה רק אם לא נקבעה לנדר הגבלת זמן, אלא היה נמשך והולך. אך אם נקבע לו זמן, ממתינים עד לאותו זמן. הגמרא מבארת שהגבלת הזמן היא שנים עשר חודש, וממתינים בפועל שנים עשר חודש.
בנשים עשירות: שיש להן בשמים וקישוטים בשפע - ממתינים שלושים יום. הגמרא מבארת שאישה עשירה יכולה ליהנות מבשמיה במשך שלושים יום.
ולאחר שעבר אותו זמן, שוב חייב הוא ליתן לה גט ולשלם את כתובתה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמקיים את נדר אשתו שלא תתקשט - כופין אותו לגרשה ולשלם כתובה מיד; ואילו לדעת רבי יוסי הדבר תלוי בזמן הנדר ובמצבה של האישה: בעניות שנים עשר חודש, ובעשירות שלושים יום, ורק לאחר מכן חלה חובת הגט והכתובה.