כתובות, פרק ז', משנה ב'. המשנה פותחת: "המדיר את אשתו שלא תטעם אחד מכל הפירות" - אדם שנדר שאשתו לא תטעם ולא תיהנה מסוג מסוים של פרי.
מיהו הנודר - פירוש הגמרא:
הגמרא מבארת שאין הכוונה שהבעל עצמו נדר את הנדר, אלא שהאישה היא שנדרה, והבעל קיים את נדרה. כידוע, בידי הבעל נתונה הזכות להפר את נדר אשתו; אך אם ברצונו שהנדר יחול, הדבר נעשה בשתי דרכים:
בקיום מפורש: הבעל אומר שהוא מקיים את הנדר.
בשתיקה: אם לא הפר את הנדר בתוך עשרים וארבע השעות הראשונות, הנדר חל מאליו.
"יוציא ויתן כתובה":
במצב כזה קובעת המשנה: "יוציא ויתן כתובה" - הבעל מגרש את אשתו מיד ונותן לה את כתובתה. מדוע אין ממתינים כאן שלושים יום, כפי שנקבע במשנה הקודמת?
הגמרא מבארת כי ההבדל נעוץ באופן שבו מפרשת האישה את המעשה:
כשהבעל עצמו נודר: האישה תולה את הדבר בכעס רגעי שכעס עליה, ואין היא חשה שהנישואין אינם יכולים לעלות יפה. לפיכך ממתינים שלושים יום.
כשהאישה נודרת והבעל מקיים: פירושה של האישה הוא שהבעל שונא אותה, ואין היא יכולה לחיות במצב כזה. לפיכך עליו לגרשה מיד.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: "בישראל - יום אחד יקיים, שניים יוציא ויתן כתובה; ובכהנת - שניים יקיים, שלושה יוציא ויתן כתובה":
באשת ישראל: יום אחד רשאי לקיים את הנדר ולהשאירה אצלו; ביום השני עליו לגרשה ולתת לה כתובה.
באשת כהן: יומיים רשאי לקיימה; ביום השלישי עליו לגרשה ולתת לה כתובה.
הטעם לחילוק: באשת כהן אין דרך חזרה מן הגירושין - אין בני הזוג יכולים להינשא זה לזה מחדש, ולפיכך ניתן לה יום נוסף.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי "המדיר את אשתו" עניינו שהאישה נדרה והבעל קיים את נדרה - בין באמירה מפורשת ובין בשתיקה במשך עשרים וארבע שעות. במקרה זה עליו לגרשה מיד ולתת לה כתובה, ללא המתנת שלושים יום, משום שהאישה מפרשת את קיום הנדר כשנאה ואינה יכולה לחיות במצב זה. רבי יהודה קובע שיעורי זמן: יום אחד באשת ישראל ויומיים באשת כהן, מפני שבאשת כהן אין אפשרות לחזור ולהינשא לאחר הגירושין.