כתובות, פרק ז', משנה א'. המשנה עוסקת באדם המדיר את אשתו מליהנות ממנו, ובשאלה כמה זמן ניתן להותיר מצב זה על כנו.
"המדיר את אשתו מליהנות לו":
אדם הנודר נדר שלפיו אין אשתו רשאית ליהנות ממנו, והכוונה היא שלא יפרנס אותה. לכאורה אין נדר כזה יכול לחול, שהרי הבעל משועבד לאשתו ומחויב מן הדין במזונותיה, ואין בידו להפקיע חיוב זה בנדר.
הגמרא מעמידה את המשנה במקרה שאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותייך" - כלומר, אין את חייבת לתת לי את מעשה ידייך כנהוג, ובתמורה איני חייב במזונותייך, ועבודתך תספק את מזונותייך. באופן זה רשאי הוא לנדור שלא תיהנה ממנו, והיא מתפרנסת מיגיע כפיה.
ואולם המשנה מדברת במקרה שבו מלאכתה מספיקה למזונותיה הבסיסיים בלבד, אך אין בה כדי לספק את צרכיה הקטנים והשוליים יותר - צרכים שהבעל חייב בהם. על כך באה המשנה ומורה כיצד לנהוג בנסיבות אלו.
"עד שלושים יום יעמיד פרנס":
עד שלושים יום רשאי הבעל לסדר שאדם אחר ידאג לצרכיה. אלא שהגמרא מעירה: הואיל ונדר שלא תיהנה ממנו, אין הוא יכול לעשות שליח או להנחות אדם מסוים שיטפל בה, שהרי אותו אדם פועל כשלוחו, ונמצא שהיא נהנית ממנו.
לפיכך מעמידה הגמרא את המשנה במקרה שאין הוא ממנה איש במישרין, אלא אומר באופן כללי: "כל מי שיטפל בה לא יפסיד". אין כאן הנחיה לאדם מסוים, ואין הלה פועל כשלוחו, ומותר לבעל לשלם לו לאחר מכן על מה שעשה עבור אשתו, שאין זו הנאה ישירה.
"ואם יתר מכאן - יוציא ויתן כתובה":
היתר זה נוהג שלושים יום בלבד. עברו שלושים יום ולא הפר את נדרו ולא מצא לו היתר, ואין אשתו רוצה עוד להתפרנס מידיו של אותו צד שלישי - "יוציא ויתן כתובה", עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה. טעם הדבר, כמבואר בגמרא: לאחר שלושים יום הדבר מתפרסם ברבים, ויש בכך בושה לאישה.
מחלוקת רב ושמואל בהעמדת המקרה:
רב: שיעור שלושים היום נאמר רק כאשר פירש הבעל שנדרו יעמוד בתוקפו שלושים יום. אך אם נדר סתם ולא קבע את משך הזמן, עליו לגרשה מיד, שכן מלכתחילה זהו מצב שאין היא יכולה לעמוד בו.
שמואל: אף בנודר סתם, ממתינים שלושים יום, שמא ימצא בהם היתר לנדרו ולא יצטרך לגרשה. עברו שלושים יום ולא מצא היתר - יוציא ויתן כתובה.
דעת רבי יהודה בשיעור הזמן:
המשנה מביאה את דעת יהודה, המחלק בין אשת ישראל לאשת כהן:
"בישראל - חודש אחד יקיים, ושנים - יוציא ויתן כתובה" - בישראל, שאינו כהן, מפרנס אותה באמצעות אותו צד שלישי חודש אחד; ובחודש השני עליו לתת לה גט ולתת לה את כתובתה.
"ובכהנת - שנים יקיים, ושלשה - יוציא ויתן כתובה" - באשת כהן, שמשגירשה אין דרך חזרה ואין הם יכולים לשוב ולהינשא, מקיים אותה חודשיים; ובחודש השלישי עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה.
נמצא שנותנים לאשת כהן שהות ארוכה יותר מזו שנותנים לאשת ישראל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המדיר את אשתו מליהנות ממנו, המתפרשת במי שאמר לה "צאי מעשה ידיך למזונותייך" ומלאכתה אינה מספיקה לצרכיה הקטנים; את ההיתר להעמיד פרנס עד שלושים יום שלא בדרך מינוי ישיר, אלא באמירה כללית שכל המטפל בה לא יפסיד; את חיוב הגירושין ותשלום הכתובה לאחר שלושים יום מפני הבושה שבפרסום הדבר; את מחלוקת רב ושמואל בנודר סתם; ואת שיעורי הזמן שנקט רבי יהודה - חודש בישראל ושני חודשים בכהנת.