דין נדוניית היתומה שהושאה בקטנותה:
המשנה עוסקת ביתומה שאביה נפטר בעודה קטנה, והשיאוה אמה או אחיה בהסכמתה, וכתבו לה נדוניה של מאה זוז או חמישים זוז - סכום הפחות ממה שקבעו חכמים. קובעת המשנה כי כשתגדל יכולה היא להוציא מידם, לגבות מן היורשים ומן העיזבון, את הסכום הראוי לה באמת.
טעם הדבר: הברייתא קובעת כי בת הניזונת מאחיה לאחר פטירת אביה, ראוי לתת לה לנדונייתה עשרה אחוזים מן העיזבון. אמנם במשנה מדובר שנישאה מדעתה ובהסכמתה, ולכאורה יש לטעון שהסכימה לסכום המועט וויתרה על זכותה, אלא שקטנה הייתה באותה שעה - ואין הסכמת קטן תופסת. משום כך, משהגדילה, מוציאה היא את הסכום הראוי, עשרה אחוזים.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה סבור כי אם השיא האב בחייו את בתו הראשונה בסכום נדוניה מסוים, נותנים לשנייה - שהיא כעת יתומה - אותו סכום מן העיזבון. יסוד הדבר הוא אומדן דעתו של האב: לאו דווקא הסכום המדויק, אלא הערכה על פי הבנתנו בדעתו, מה היה סביר שייתן לפי מה שנתן לקודמת. ואם אי אפשר לחשב מה היה האב עושה, מודה אף רבי יהודה שנותנים לה עשרה אחוזים. הטעם שאין הסכום זהה בהכרח הוא שייתכן שהעני בינתיים וכיוצא בזה.
שיטת חכמים:
חכמים אומרים: "פעמים שאדם עני ומעשיר, ואם היה עשיר נעשה עני. אלא שמין את הנכסים ונותנין להן" - בית הדין עצמו מחשב מה ראוי לתת, ופוסק על פי מה שנראה לו הראוי, בלי לאמוד את דעת האב.
ביאור הגמרא במחלוקת:
הגמרא מבארת כי אין הכוונה שהאב אכן התרושש או התעשר, שהרי אם השתנה מצבו בפועל - אף רבי יהודה מודה שאין הוא יכול לתת כמו שנתן לראשונה. זו אף הסיבה שאין לבאר את דברי רבי יהודה כמחייבים לתת בדיוק את סכום הראשונה, שכן המצב עשוי להשתנות. אלא כוונת רבי יהודה היא שאומדים את דעת האב - מה שעשה ומה שהיה עושה - על פי המצב הנוכחי.
נמצא שכוונת חכמים היא לשינוי בגישתו של האדם: ייתכן שנעשה קמצן יותר, וייתכן שנעשה נדיב יותר. משום כך אין לקבוע דבר על סמך השערה מה היה עושה, ומוטל על בית הדין לקבוע את הסכום המתאים.