משנה ז' שבפרקנו עוסקת בדינו של "המשליש מעות לבתו" - אב שהפקיד כספים בידי צד שלישי לצורכי בתו, ונפטר קודם שנעשה בהם השימוש שאליו כיוון.
מקרה המשנה:
אב מפקיד כספים בידי שליש (נאמן) עבור בתו.
ייעוד הכספים: קניית שדה עבורה, או הכנת הנדוניה לנישואיה.
האב נפטר.
הבת, שכבר נתקדשה ונתארסה - אך עדיין לא נישאה בנישואין גמורים - אומרת לשליש: "נאמן בעלי עלי", כלומר: בעלי נאמן עלי שיעשה בכספים כרצון אבי, ולפיכך תן לו את הכסף. (ולפי הבנה אחת: תן לו את הכסף והוא יעשה בו את הדבר הראוי.)
דעת רבי מאיר:
"יעשה השליש מה שהושלש בידו - דברי רבי מאיר". אין שומעין לה, ואין השליש רשאי למסור את הכספים לבעל; עליו לעשות בהם את מה שהופקד בידו לעשות - לקנות בהם את השדה, או לספק את הנדוניה. הגמרא מבארת כי יסוד הדין הוא "מצווה לקיים דברי המת", ואף שציווי האב ניתן בעודו בריא ובדעה צלולה.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק ואומר: "וכי אינה על השדה". נניח שהשליש עשה את המוטל עליו וקנה את השדה כרצון האב, ולאחר מכן ביקשה הבת למכרה ולתת את דמי המכירה לבעלה - "הרי מכורה מעכשיו", כאילו נמכרה כבר. אם כן, אין כל הבדל בין קבלת הכספים לאחר קניית השדה ובין קבלתם לפני כן, ולפיכך שומעין לה.
במה דברים אמורים:
בגדולה שנתארסה: כאן נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי אם על השליש לעשות כפי שהופקד בידו. הדגשת המשנה שמדובר בארוסה נחוצה, שכן אילו כבר נישאה בנישואין גמורים - אף רבי מאיר מודה ששומעין לה. שהרי לא נתכוון האב אלא שישתמש השליש בכספים עד שתינשא; ומשנישאה, כל ענייניה הממוניים נקשרים בבעלה, ולבעל הזכויות בהם ממילא. השאלה קיימת אפוא רק בעודה במעמד של ארוסה.
בקטנה: אף אם כבר נישאה - "אין מעשה קטנה כלום". טענתו של רבי יוסי נשענה על כך שביכולתה למכור את השדה וליטול את דמיה, ואילו קטנה אין בידה למכור. לפיכך אף לדעת רבי יוסי אין שומעין לה כל עוד היא קטנה, ועל השליש לעשות כמצוות האב.
לסיכום: נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי בבת שנתארסה והמבקשת שיימסרו הכספים המושלשים לבעלה: לרבי מאיר יעשה השליש כמצוות האב מדין "מצווה לקיים דברי המת", ולרבי יוסי שומעין לה, שהרי ממילא בידה למכור את השדה שייקנה ולתת את דמיה לבעל. המחלוקת אמורה בגדולה בלבד ובעודה ארוסה; בנשואה מודה אף רבי מאיר ששומעין לה, ובקטנה מודה אף רבי יוסי שאין שומעין לה, שהרי אין מעשה קטנה כלום.