המשנה שלפנינו עוסקת בשיעור המינימלי שחייב אדם לתת לבתו בעת נישואיה, ובדינה של יתומה שהקהילה משיאה אותה.
המשיא את בתו סתם:
אדם המשיא את בתו מבלי שפירש מה ייתן עבור צרכיה - אין הוא רשאי לפחות מחמישים דינר. זהו הסכום המזערי, ואי אפשר לתת פחות ממנו.
פסק להכניסה ערומה:
הותנה בין האב לבין הבעל שהאב לא ייתן דבר מן הנדוניה ומבגדי הנישואין, והבעל הסכים לספק זאת בעצמו - אין הבעל יכול לומר: "כשאכניסנה לביתי, אכסנה בכסותי או בכסותה". עליו לכסותה בעודה בבית אביה, כלומר לספק את הביגוד עוד קודם הכניסה לביתו.
המשיא את היתומה:
כשם שנאמר במשיא את בתו סתם, כך גם בהשאת יתומה: קופות הצדקה המטפלות בה אינן נותנות לה פחות מחמישים דינר שווה חפצים.
ואם יש בקופת הקהילה כדי לתת לה יותר - מפרנסים אותה ונותנים לה מזון ומחיה לפי כבודה, לפי הרקע שממנו באה ולפי מה שהורגלה בו. לפיכך יכול הסכום להיות למעלה מחמישים זוז.
לסיכום: המשנה קבעה שיעור מזערי של חמישים דינר לבת הנישאת בסתם ולבת יתומה כאחת; קבעה שכאשר הבעל נטל על עצמו את הכסות, עליו לספקה בעוד הבת בבית אביה; והוסיפה שכאשר ידה של הקופה משגת, מפרנסים את היתומה לפי כבודה ואף למעלה מן השיעור הקבוע.