במשנה הקודמת עמדנו על נושא הנדוניה, ומשנתנו ממשיכה באותו עניין ונכנסת לפרטי הערכת שוויה של הנדוניה ולמידת האחריות שנוטל עליו החתן.
דרך קבלת הנדוניה:
האב היה נותן לבתו להכניס עמה לנישואין כסף מזומן או חפצים. הבעל כותב בכתובה את סכום שוויים של המזומן או של החפצים ונוטל עליו אחריות, וכך הם נעשים שלו; אם ימות או יגרשנה, יהיה עליו לשלם לה את הסכום הכתוב בכתובה כנגד אותם חפצים. שאלת המשנה היא כיצד מחשבים את ערכם של הפריטים הללו.
הכנסת מזומן - "פסקה להכניס לו אלף דינר":
קבעה המשנה כי אם פסקה להכניס לו אלף דינר, כותב הוא כנגדן חמישה עשר מנה, שהם אלף וחמש מאות דינר. תוספת של חמש מאות דינר, שהיא חמישים אחוז על הקרן, או שליש מן הסך הכולל, וזהו הסכום הנכתב בכתובה כחובו.
וטעם הדבר: הואיל והיא מכניסה מזומן, יוכל הבעל להרוויח בו, ויכולת ההשתכרות שבמזומן ערך מובנה לה כשלעצמה. לפיכך קבעו חכמים שיוסיף סכום גדול יותר כנגד התועלת הצפויה לו מן המזומן. נמצא שאין החיוב על המזומן בלבד, אלא גם על תוספת הערך הצפויה לבוא באמצעותו.
הכנסת חפצים בשומא - "פוסק פחות חומש":
כאשר היא מכניסה חפצים - רהיטים וכיוצא בהם - יש להעריך את שוויים, ואת סכום השומא כותב הבעל בכתובה. כאן מסייגת המשנה: "כנגד השום הוא פוסק פחות חומש" - הבעל מנכה חמישית מן הערך שהוערך.
ומדוע מנכה חמישית? מפני שנהגו באותם ימים להעריך את הפריטים ביתר ב"בית החתן", בבית שבו נערכה השומא כחלק מן ההכנות לנישואין, כדי שתיראה הכלה נאה בעיני הבריות. הכול ידעו שאין ההערכה מדויקת, ואף על פי כן כך נהגו. משום כך אין הבעל נושא באחריות על הגזמה זו, והשווי האמיתי נקבע כחמישית פחות ממה שהוערך בבית החתן.
"שום במנה ושווה מנה":
ממשיכה המשנה ודנה במצב שבו לא הייתה הערכת יתר כלל: "שום במנה ושווה מנה - אין לו אלא מנה". השומא הועמדה על מנה, שהוא מאה דינר, וזהו אכן שוויים האמיתי של החפצים. במקרה זה כותב הבעל מנה בלבד ואינו רשאי לנכות חומש, וממילא אף אינו יכול לדרוש ממנה שתביא חומש יותר, שכן ההסכמה כאן היא שהכול ייקבע לפי השווי האמיתי.
כמה עליה להביא כנגד הסכום הכתוב:
"שום במנה" - אם רצונה שיכתוב בכתובה מנה, והשומא נעשית בהערכת יתר, עליה לתת חפצים בשווי "שלושים ואחת סלע ודינר". סלע הוא ארבעה דינרים, ושלושים ואחת סלע הם מאה עשרים וארבעה דינרים, ועם תוספת הדינר - מאה עשרים וחמישה דינרים, שהם חומש יותר ממנה.
"ובארבע מאות" - אם רצונה שיכתוב בכתובה ארבע מאות, עליה לתת חפצים המוערכים בחמש מאות דינר, שאף זו תוספת חומש.
וזהו הכלל שנוקטת המשנה: "מה שחתן פוסק - הוא פוסק פחות חומש" - הסכום שכותב החתן בכתובה הוא פחות חומש מן הסכום המוערך בנסיבות הרגילות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרכי הערכתה של הנדוניה. המכניסה מזומן - כותב הבעל כנגדו תוספת של שליש (חמישה עשר מנה כנגד אלף דינר), מפני שיכולת הרווח שבמזומן ערך לה בפני עצמה. המכניסה חפצים הנישומים בשומא - מנכה הבעל חומש מן ההערכה, מפני שנהגו להעריך ביתר בבית החתן, ואין הוא נושא באחריות על הגזמה זו. וכאשר השומא מכוונת לשווי האמיתי - אין ניכוי ואין תוספת. לבסוף עמדנו על החישוב ההפוך: כמה עליה להביא כנגד הסכום שייכתב בכתובה - מנה כנגד שלושים ואחת סלע ודינר, וארבע מאות כנגד חמש מאות.