המשנה עוסקת באב שהפריש כספים עבור חתנו - כספי נדוניה שהתחייב לתת עם כניסת בתו לחופה.
פרטי המקרה:
בין הצדדים נעשו קידושין (אירוסין) בלבד, ועדיין לא הגיעו לנישואין.
כספי הנדוניה ניתנים בשעת הנישואין, ולפיכך טרם נמסרו לחתן.
החתן נפטר לאחר האירוסין ולפני הנישואין.
הארוסה, בתו של אותו אב, נופלת לייבום לפני אחי המנוח.
טענת האב:
במצב כזה רשאי האב לומר ליבם: "לאחיך הייתי מוכן לתת סכום כזה של נדוניה, אך לך איני מעוניין לתת". אין כאן חזרה מן העסקה, שהרי לא עם היבם נעשתה העסקה אלא עם אחיו המנוח.
מסקנת הגמרא היא שיכול האב לומר לו: או חלוץ לה או ייבם אותה, אך את הכסף איני נותן לך.
חידוש הברייתא:
הגמרא מביאה ברייתא, שאפילו היה הראשון עם הארץ ובּוּר והשני תלמיד חכם - שלכאורה היה מסתבר שיחפוץ האב דווקא בתלמיד החכם - אף על פי כן שמורה לאב הזכות לומר: לא עמך עשיתי את העסקה אלא עם אחיך, ואיני מעוניין לתת לך את הכסף הזה; או ייבם אותה או חלוץ לה.
לסיכום: למדנו כי כספי הנדוניה נמסרים בשעת הנישואין, וכאשר מת החתן לאחר האירוסין בלבד, אין ההתחייבות עוברת אל היבם - שכן ההתחייבות נעשתה כלפי האח המנוח. לפיכך רשאי האב לומר ליבם שייבם או יחלוץ, אך אין הוא חייב לתת לו את הכסף, ואף כאשר היבם עולה במעלתו על אחיו.