נחזור אל המשנה שלפנינו. ההלכה היסודית שעליה מושתתת משנה זו היא שברוב המקרים הכספים שהאישה מפיקה - ואף אלו הבאים לה מחמת נזק שנעשה לה - הרי הם רכושו של בעלה.
"מציאת האשה ומעשה ידיה - לבעלה":
שני עניינים נמנו כאן: "מציאת האשה" - חפץ שהאישה מוצאת וההלכה מתירה לה לשומרו, ו"מעשה ידיה" - המלאכה שהיא מייצרת. שניהם שייכים לבעלה ועוברים לרשותו.
"ירושתה - הוא אוכל פירות בחייה":
נכסים שנפלו לה בירושה ממקום אחר נותרים מבחינה עקרונית שלה, אלא שהבעל אוכל את פירותיהם בחייה: אם מדובר בנכס נדל"ן המניב הכנסה, או בכל נכס אחר המניב פירות, ההנאה מהם נתונה לו כל ימי חייה. אם מתה - הוא יורש אותה; אך הבעלות שלה, ולפיכך אם יתגרשו תיטול את הנכסים עמה, בעוד שבחייה הוא הנהנה מן התוצרת.
"בושתה ופגמה - שלה":
אדם שפגע בה וביישה חייב לה תשלום על הבושה שגרם לה ("בושתה"), וכן על ירידת ערכה מחמת הנזק שנגרם לגופה ("פגמה"). תשלומים אלו שייכים לה. זוהי דעת התנא קמא.
דעת יהודה בן בתירא:
יהודה בן בתירא סובר שהדבר תלוי במקום הפגיעה:
"בזמן שבסתר" - כאשר הפגיעה אינה נראית לעין, שהיא במקום המכוסה בבגדיה, התשלום מתחלק ביניהם: "לה שני חלקים ולו אחד" - שני שלישים לה ושליש לו, שכן אף הוא נושא בדבר בחייו.
"בזמן שבגלוי" - כאשר הפגיעה גלויה ונראית בפרהסיה: "לו שני חלקים ולה אחד" - שני שלישים לו ושליש לה.
מה נעשה בכל אחד מן החלקים:
"שלו ינתן מיד" - החלק שהולך לבעל ניתן לו מיד והוא שלו לחלוטין, ואין לה כל זיקה לסכום זה.
"ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות" - בחלק שהולך לה עדיין נותרת לו זיקה: לוקחים כספים אלו וקונים בהם קרקע, והבעל אוכל את פירותיה - כל מה שמפיקה הקרקע בשכירות או בפירות. אולם היא נשארת הבעלים של הקרקע, ואם יתגרשו תיטול אותה עמה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מציאת האישה ומעשה ידיה שייכים לבעלה; ירושתה שלה, אך הוא אוכל פירותיה בחייה; ותשלומי הבושת והפגם - לדעת התנא קמא שלה, ולדעת יהודה בן בתירא מתחלקים ביניהם לפי היות הפגיעה בסתר או בגלוי. חלקו של הבעל ניתן לו מיד, ואילו בחלקה נקנית קרקע שהיא בבעלותה והוא אוכל את פירותיה.