משנה ו. המשנה הקודמת עסקה באדם שנדר שלא ייהנה ממעשה ידיה של אשתו, ולפיכך פותחת משנתנו אף היא בנודר - הפעם בנדר הנוגע לקיום יחסי אישות בין בני הזוג.
מדוע אין הבעל יכול לאסור עליה את גופו:
אין ביכולתו של הבעל לאסור על אשתו את קיום יחסי האישות עמו, שכן מכוח הנישואין הוא משועבד לה, ומוטלת עליו חובה קודמת להיות זמין לכך. אף שבדרך כלל רשאי אדם לאסור בנדר כל דבר השייך לו על זולתו, כאן, מאחר שקיימת כלפיו תביעה והוא כבר משועבד, אין בידו היכולת ההלכתית לעקור שעבוד זה.
לפיכך עוסקת המשנה במקרה שבו אסר על עצמו את ההנאה ממנה. זוהי מעין דרך עקיפה: התורה קובעת שאין אדם יכול לאסור דבר שלזולתו יש בו בעלות או תביעה, ואילו גופה שלה אינו שלו לאוסרו; אך הוא כן יכול לאסור על עצמו את ההנאה מגופה, וממילא שוב לא יוכל לקיים עמה יחסים.
כמה זמן ניתן להניח למצב זה להימשך?
השאלה היא כמה זמן ממתינים בטרם כופין עליו לגרשה ולתת לה את כתובתה. בעניין זה נאמרו שתי דעות, וכל אחת מהן נסמכת על מקור אחר:
שבועיים - הנלמדים מן האישה שילדה ולד נקבה, שהיא אסורה שבועיים.
שבוע אחד - הנלמד מנידה, שמן התורה דינה שבעה ימים בלבד.
בתום התקופה, אם לא הפר את נדרו, עליו לגרש את אשתו ולתת לה את כתובתה.
יציאה מן הבית ללימוד תורה ולמלאכה:
מכאן עוברת המשנה לדון בשאלה כמה זמן רשאי הבעל להימנע מקיום מצוות עונה מחמת יציאתו מן הבית:
תלמידי תורה - רשאים לצאת ללמוד תורה בעיר אחרת או במקום אחר, אף בלא רשות נשותיהם, למשך שלושים יום.
פועלים - היוצאים למלאכה מחוץ לביתם, מוגבלים לשבוע אחד בלבד.
לוח זמני העונה:
כעת מונה המשנה את זמני מצוות העונה שנאמרה בתורה, לפי בעלי המלאכות השונים ומידת היעדרותם מן הבית:
הטיילין - אנשים פנויים שאין מוטלת עליהם אחריות מיוחדת, ולפיכך חייבים בעונה בכל יום.
הפועלים - פעמיים בשבוע.
החמרים - היוצאים לדרכים לתקופות קצובות, אחת לשבוע.
הגמלים - היוצאים לנסיעות ארוכות יותר, אחת לשלושים יום.
הספנים - היוצאים לזמן ממושך ביותר, אחת לששה חודשים.
דברים אלו הם דעתו של רבי אליעזר.
אולם הגמרא מבהירה כי להלכה, בעניין תלמידי חכמים אין נוקטים כמשנתנו, אלא הם רשאים לצאת ללימוד תורה אף שלא ברשות נשותיהם למשך שנתיים ואף שלוש שנים.