כתובות, פרק ה', משנה ה'. משנה זו מונה את כלל המלאכות שהאישה מחויבת לעשות עבור בעלה ועבור משק הבית. פותחת המשנה: "אלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה" - אלו הן העבודות שהיא מחויבת בהן כלפי בעלה. כפי שהזכרנו, מעשה ידיה ועבודתה שייכים לבעלה, ומשום כך אלו הדברים המצופים ממנה.
המלאכות המנויות במשנה:
"טוֹחֶנֶת" - טוחנת את החיטים.
"אוֹפָה" - אופה את הלחם.
"מְכַבֶּסֶת" - מכבסת את הבגדים.
"מְבַשֶּׁלֶת" - מבשלת את האוכל.
"מְנִיקָה בְּנָהּ" - מניקה את ילדה, ואין צורך בשכירת מינקת.
"מַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה" - מציעה את המיטות.
"עוֹשָׂה בַּצֶּמֶר" - עובדת בצמר לשם הכנת הבגדים.
הכניסה לו שפחות - פטור מן המלאכות:
ככל שיש בידי הבעל אמצעים להכניס לנישואין שפחות שיעבדו עבורם, כך פוחתות המלאכות המוטלות על האישה:
שפחה אחת: "אינה טוחנת, ואינה אופה, ואינה מכבסת" - מלאכות אלו נעשות בידי השפחה.
שתיים: "אינה מבשלת ואינה מניקה בנה" - אף את הנקת הילד אינה צריכה, כאשר ניתן לדאוג לשפחה שתשמש כמינקת.
שלוש: "אינה מצעת לו המיטה ואינה עושה בצמר".
ארבע: "יושבת בקתדרא" - יושבת על כיסא כבוד ואינה עושה דבר.
מה ההבדל בין שלוש לארבע?
ההבדל נעוץ במלאכות הקטנות שהאישה עושה בבית. בשלוש שפחות עדיין מוטלות עליה מלאכות אלו, ואילו בארבע אף מהן היא פטורה, ויכולה לשבת על כס כבודה ולא לעשות דבר.
עם זאת, מבארת הגמרא כי ישנן פעולות מסוימות שהאישה עושה לבעלה בכל מקרה, והן מעשי חיבה: מזיגת כוס היין וכיוצא בזה - פעולות שעניינן מערכת היחסים שביניהם, ולא עבודה.
וממשיכה המשנה: "אפילו הכניסה לו מאה שפחות, כופה לעשות בצמר" - אף אם הכניסה לו מאה שפחות, כופין אותה לעבוד בצמר. הטעם לכך הוא שלא תשב בטלה, שכן הבטלה מביאה לידי זימה: היא עלולה לסטות ולהימשך, חלילה, אחר פעילויות שליליות.
וכן הנודר נדר האוסר על אשתו ליהנות מכל מלאכה שהיא עושה - כופין אותו לגרשה וליתן לה כתובה, מפני שנהג שלא כשורה. הטעם: ישיבה בטלה ואי עשיית דבר מביאות לידי שעמום, שעניינו שיגעון.
הגמרא דנה בהבדל שבין זימה לשעמום: אם מעסיקה האישה את עצמה במשחקים - כגון שחקנית שחמט וכיוצא בזה - עדיין עלול הדבר להביאה לידי זימה, אך לא לידי שיגעון, שכן לכל הפחות יש לה התעסקות מחשבתית.