כתובות פרק חמישי, משנה ד'. המשנה פותחת: "המקדיש מעשה ידי אשתו - הרי זו עושה ואוכלת". אדם המקדיש את מעשה ידי אשתו, את התוצרת שהיא מייצרת (כגון כמות מסוימת של חומר שהיא טווה מצמר), אשר בדרך כלל שייכת לבעל - ההקדשה שהכריז והצהיר עליה אינה תופסת, והאישה ממשיכה לעבוד ולאכול מפרי עמלה.
באיזה מקרה עוסקת המשנה?
הגמרא מבארת שמדובר במקרה שבו אמרה האישה "אין מזונות ואין מעשה ידיים" - כלומר: אל תפרנס אותי, ואף אני לא אתן לך את מעשה ידיי, אלא אפרנס את עצמי. בנסיבות אלו היא עובדת עבור עצמה ואוכלת משלה, ולפיכך אין תוצרתה ברשותו ובשליטתו של הבעל, ואין בכוחו להקדישה.
המשנה שלנו נוקטת אפוא בעמדה שהחיוב העיקרי מוטל על הבעל לזון את אשתו, ואילו תקנת חכמים שמעשה ידיה יהיו שלו נקבעה כתמורה לכך. נמצא שהדברים נעשו מלכתחילה לטובתה - לתת לה מזונות - וכנגד זה הולכים מעשה ידיה אליו. משבחרה לוותר על כך ולומר "אל תזון אותי, ואני אדאג לעצמי", אין מעשה ידיה שייכים לו, וממילא אינם תחת שליטתו.
"המותר" - העבודה הנוספת:
חלקה השני של המשנה עוסק ב"מותר", היינו העבודה הנוספת שהאישה עושה. בהמשך הפרק נלמד שישנה כמות קבועה של תוצרת שהאישה מצופה לייצר תמורת המזונות שהבעל מספק; אך כל שמעבר לכך - שאלה היא למי הוא צריך ללכת.
הגמרא מבארת כי נוסף על מזונותיה חייב הבעל לתת לאשתו סכום כסף קטן באופן קבוע, הנקרא "מעה כסף", והוא ניתן על בסיס שבועי. תמורת אותה מעה כסף שייך לו גם ה"מותר", כל עבודה נוספת שהיא עושה.
לפיכך עוסק החלק השני של המשנה במקרה שונה מן החלק הראשון: בחלק הראשון מדובר במי שאינה מתפרנסת מבעלה כלל, ואילו בחלק השני היא אכן מקבלת את מזונותיה, אלא שאין הוא נותן לה את מעה הכסף הנוספת לצרכיה. באותו מקרה אין ה"מותר" הולך אליו.
אלא שאם תיפטר האישה בחייו, יזכה הבעל וירש את כל ה"מותר" שנותר. מכאן השאלה שמעלה המשנה: בנסיבות אלו, כאשר עתיד הוא לרשת לאחר מותה, מה הדין אם הקדיש את אותו מותר בעודה בחיים והכריז עליו הקדש - האם חלה ההקדשה? הדבר תלוי בשאלה היסודית: האם יכול אדם להקדיש דבר שלא בא לעולם?
ובלשון המשנה, ביחס לאותו סכום נוסף שאינו תחת רשותו ויהיה שלו רק לאחר שתלך לעולמה: "רבי מאיר אומר: הקדש; רבי יוחנן הסנדלר אומר: חולין".
רבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שאינו בעולם, ולפיכך ההקדש חל.
רבי יוחנן הסנדלר: אין אדם יכול להקדיש דבר שאינו בעולם, ולפיכך אין ההקדשה חלה והדבר נותר חולין.
ראוי לציין כי אותה מחלוקת עצמה יכולה הייתה להיאמר גם ביחס למעשה ידיה עצמם, במצב שבו אינה מקבלת מזונות, כבחלקה הראשון של המשנה. ואף על פי כן נקטה הגמרא את הדיון דווקא ב"מותר", משום החידוש שבדבר: אף ב"מותר", בעודף בלבד, סובר רבי מאיר שאפשר להקדישו.
ואמנם הדין שווה גם במעשה ידיה עצמם: במצב שאין הבעל זן אותה ומעשה ידיה שייכים לה, ולאחר מותה יירש אותם - יחלקו רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר אם הקדש שנעשה בחייה יהיה תקף בעתיד.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המקדיש מעשה ידי אשתו במקום שאמרה "אין מזונות ואין מעשה ידיים" - אין הקדשו חלה, שכן מעשה ידיה אינם ברשותו. עוד עמדנו על ה"מותר", העבודה שמעבר לכמות הקבועה, השייך לבעל תמורת מעה הכסף השבועית; ובמקום שאינו נותן לה מעה זו, אין המותר שלו אלא לאחר מיתתה בתורת ירושה. בכך נחלקו רבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר בשאלת הקדשת דבר שלא בא לעולם.