לפנינו משנה ג' בפרק חמישי במסכת כתובות. המשנה פותחת בקביעה: "היבם אינו מאכיל בתרומה".
אישה שנפטר בעלה ונפלה לייבום לפני אחי בעלה שהם כהנים, כל עוד לא ייבמה היבם והיא ממתינה לייבום או לחליצה - אין היבם מאכילה בתרומה. אם היא בת ישראל, אין היא אוכלת תרומה מכוח עצמה אלא מכוח בעלה בלבד; ומשנפטר הבעל ונפלה לייבום, הקשר שבינה ובין היבם אינו אלא קשר של זיקה, ואין בו כדי להתירה בתרומה. אולם משייבמה בפועל ונעשית אשתו הגמורה, הרי היא אוכלת בתרומה.
המקרים שמציגה המשנה:
המשנה ממחישה עד כמה אין היא אוכלת ברשות היבם, ומציגה שורת תרחישים. בכולם מדובר בבעל שהיו לה עמו קידושין בלבד ולא נישואין:
"עשה שישה חודשים לפני הבעל ושישה חודשים לפני היבם" - שהתה שישה חודשים לאחר הקידושין תחת בעלה, ומשמת שהתה עוד שישה חודשים ברשות היבם בלא שהתייבמה.
"ואפילו כולם לפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם" - אף אם כל שנים עשר החודשים היו לפני הבעל חסר יום אחד, ובאותו יום שלפני תום השנה מת ונפלה לפני היבם.
"או כולם לפני היבם חסר יום אחד לפני הבעל" - וכל שכן כאשר השנה כולה עברה ברשות היבם, ורק יום אחד לאחר הקידושין מת הבעל ונפלה לייבום. וכפי שאומרת הגמרא, אם במקרה הקודם אינה אוכלת, ודאי שאינה אוכלת כאן, שהרי שהתה לפני הבעל זמן מועט ביותר.
"אין אוכלת בתרומה" - בכל המקרים הללו אין היא אוכלת בתרומה.
שנים עשר החודשים אינם מקרה: זהו פרק הזמן שבסופו היו אמורים להינשא. כפי שלמדנו במשנה הקודמת, משהגיע זמן הנישואין ולא נישאו, אם העיכוב מחמת הבעל - הוא חייב במזונותיה ומאכילה בתרומה. לפיכך, אילו השלימה שנה תמימה תחת בעלה, היתה מתחילה לאכול בתרומה; אך בתרחישים שלפנינו חסר יום אחד להשלמת השנה, ואין די בכך.
מכאן עולה נקודה נוספת שמבקשת המשנה להעביר: בכל פרק הזמן הזה לא אכלה האישה תרומה מעולם - לא בפני הבעל, משום שלא הושלמו שנים עשר החודשים, ולא בפני היבם, משום שאין היבם מאכיל בתרומה. אילו היו מסתיימים שנים עשר החודשים בחיי הבעל, אף שלאחר מיתתו היתה נדרשת להפסיק, לפחות בשלב מסוים היתה אוכלת בתרומה.
"זו משנה ראשונה":
על דין זה ועל דין המשנה הקודמת אומרת המשנה: "זו משנה ראשונה" - זוהי הגישה הראשונית, שלפיה משהגיע הזמן שבו היו אמורים להינשא והבעל קיים, מתפרנסת ממנו והוא מאכילה בתרומה. ואולם "בית דין של אחריהן אמרו: אין האישה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה" - בית הדין המאוחר דחה גישה זו וקבע כי אין האישה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה בפועל, עד שיהיו לה נישואין ממש.
שתי הדעות שביסוד הדין:
כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, נחלקו הדעות מדוע אין מתירים לה לאכול בתרומה מכוח קידושין בלבד, לפני נישואין או לפני שהגיע הזמן:
שמא יימצא בה מום שיפסול את הנישואין, ונמצא שלא היתה ראויה לאכול בתרומה כלל.
שמא תאכיל מן התרומה את אחיה ואחיותיה.
ואמרנו כי משהגיע הזמן שבו היתה אמורה להינשא, מתיישבים החששות: אין חשש שתאכיל את קרוביה, שכן הבעל מייחד לה מקום אחר לגור בו מאחר שהוא זן אותה; ולדעה האחרת, הבעל כבר עשה בדיקה ובדק אצל קרוביה שאין בה מום.
מה חידש בית הדין המאוחר?
בית הדין השני, שדחה גישה זו, בחן את הדברים לפי שתי הדעות:
לדעה שהחשש הוא האכלת קרוביה: אמנם משהגיע הזמן והבעל מייחד לה מקום, בטל חשש זה, אך בית הדין המאוחר קבע שעדיין עומדת בעינה בעיית המום. דעה זו סוברת עתה את חשש המום, ולפיכך יש להמתין עד שתיכנס לחופה בפועל.
לדעה שהחשש הוא המום: לפי המשנה הראשונה אין המום מעכב משהגיע זמן הנישואין, שהרי בדק אצל קרוביה. אך לפי המשנה האחרונה סוברת אותה דעה שאין די באותה בדיקה ראשונית אצל הקרובים, שמא קיים בה מום אחר, פנימי יותר, שאינו מתגלה. לפיכך אמרו שעד שתיכנס לחופה בפועל אין היא אוכלת בתרומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין היבם מאכיל את יבמתו בתרומה, שכן אין ביניהם אלא זיקה, ורק לאחר שייבמה בפועל היא אוכלת. עמדנו על התרחישים שבמשנה, שבכולם לא אכלה האישה תרומה כלל - לא מכוח הבעל, שלא הושלמו שנים עשר החודשים, ולא מכוח היבם. ולבסוף למדנו את ההבדל בין המשנה הראשונה, שהתירה לה לאכול משהגיע זמן הנישואין, לבין בית הדין שלאחריהם, שקבע כי אין האישה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה, מחשש מום פנימי שלא נתגלה בבדיקה.