כידוע, אף שכיום נערכים שני חלקי הנישואין - הקידושין והנישואין - במעמד אחד, בימי קדם היו הקידושין נעשים תחילה, ובינם לבין הנישואין היה עשוי לחלוף פרק זמן ארוך, ולעיתים אף שנים. על רקע זה עוסקת משנתנו בזמן ההכנה הניתן לבני הזוג לקראת הנישואין.
זמן ההכנה שקבעו חכמים:
בתולה - אישה שלא נישאה מעולם, נותנים לה שנים עשר חודש מן העת שתבע הבעל, שכבר קידשה, לכנוס. בזמן זה מכינה היא את עצמה ואת נדונייתה: בגדיה, מצעיה וכל הדברים שעליה להכין לקראת חיי הנישואין.
"כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס עצמו" - אף לאיש ניתנת אותה תקופה עצמה. אם האישה טוענת שאין היא זקוקה לזמן רב כל כך, והוא טוען שהוא כן זקוק לו, הזכות בידו ליטול שנים עשר חודש להכנת עצמו. אצלו ההכנה נוגעת בעיקר לחתונה עצמה ולא לנדוניה, אך שיעור הזמן שווה.
"ואלמנה - שלושים יום" - לאלמנה נותנים שלושים יום בלבד מן העת שתבע לכנוס, שכן רבים מן הדברים הנצרכים כבר מצויים ברשותה, ואין צורך בתקופה של שנים עשר חודש.
"הגיע זמן ולא נישאו":
מה הדין כאשר הגיע המועד שנקבע לנישואין ובני הזוג עדיין לא נישאו? הגמרא מעמידה את דברי המשנה במקרה שהעיכוב בא מצד הארוס, שמסיבה כלשהי דוחה את עשיית הנישואין. במקרה זה "אוכלות משלו" - האישה מתחילה לאכול את מזונותיה משלו ומכיסו, שכן הוא זה שמעכב, ומאותו מועד הייתה כבר אמורה להיות תחת אחריותו הכספית.
אכילת תרומה:
המשנה מוסיפה "אוכלת בתרומה" - אם הארוס כהן, רשאית היא אף לאכול תרומה. מן התורה, משחלו הקידושין כבר רשאית היא לאכול בתרומה, אלא שחכמים אסרו זאת כל עוד היא בבית אביה. שני טעמים נאמרו בגמרא לאיסור זה:
שמא תיתן ממאכל התרומה לאחיה ולאחיותיה, שהם אסורים באכילת תרומה.
שמא ימצא בה הבעל מום גופני, שאינו מתגלה אלא לאחר הנישואין, ונמצא שאין נישואיהם נישואין תקפים, והיא אסורה באכילת תרומה.
אך משהגיע הזמן שנקבע לנישואין והבעל הוא זה שדחה אותם, רשאי הוא ליתן לה תרומה, ושני החששות אינם קיימים עוד:
לעניין החשש הראשון: באותה שעה הוא מייחד לה מקום לאכילתה, שכן אין הוא מעוניין שתיתן מאכל כלשהו לאחיה ולאחיותיה - ואף חולין בכלל זה. ומשייחד לה מקום, שוב אין חשש שתאכיל מן התרומה את אחיה ואחיותיה.
לעניין החשש השני: עד לאותה נקודה כבר בדק הבעל אצל קרוביה ובירר אם יש בה מומים אם לאו, ואין לנו לחשוש לכך.
מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא:
רבי טרפון אומר - "נותנין לה הכל תרומה": רשאי הוא ליתן לה את כל מזונותיה תרומה. וכשהיא טמאה, כגון בימי נידתה או מחמת טומאה אחרת, שאז אסורה היא באכילת תרומה, תמכור את התרומה ותקנה בדמיה חולין. דין זה נאמר דווקא כל עוד לא היו נישואין, אך משנישאה חייב הבעל לספק לה מאכל חולין בימי טומאתה.
רבי עקיבא אומר: מאחר שהוא מפרנס אותה עוד קודם הנישואין, עליו ליתן לה מחצה חולין, שבהם תשתמש בימי טומאתה, ומחצה תרומה, שאותה תאכל בימי טהרתה - כדרך שנוהגת אישה נשואה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זמני ההכנה שקבעו חכמים לקראת הנישואין - שנים עשר חודש לבתולה ולאיש, ושלושים יום לאלמנה; את הדין שכאשר הגיע הזמן והבעל מעכב, אוכלת האישה משלו ואף בתרומה; את שני הטעמים לאיסור אכילת תרומה בבית אביה ואת יישובם; ואת מחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא בשאלה אם ניתן לה הכול תרומה או מחצה חולין ומחצה תרומה.