אנו פותחים בלימוד המשנה הראשונה בפרק חמישי במסכת כתובות, העוסקת בשני עניינים: האפשרות להוסיף על סכום הכתובה הקבוע, והאפשרות לפחות ממנו.
תוספת על סכום הכתובה:
המשנה פותחת: "אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה" - חז"ל קבעו סכום קצוב לכתובה: בתולה גובה מאתיים זוז ואלמנה גובה מאה זוז. ואולם, "אם רצה להוסיף, אפילו מאה מנה - יוסיף". אם מבקש הבעל להוסיף על הסכום הקבוע, בכל אחד מן המקרים, ואפילו מאה מנה שהוא סכום עצום, הרשות בידו.
הגמרא מבהירה כי אין לומר שחז"ל קצבו סכום אחיד כדי שלא לבייש את מי שאין ידו משגת. אין זה מן המקרים שבהם חוששים לכך, ולפיכך אין כל פסול בכך שאנשים אמידים יגדילו את הסכום. תוספת זו היא הנקראת 'תוספת כתובה'.
ממשיכה המשנה: "נתאלמנה או נתגרשה, בין מן האירוסין בין מן הנישואין - גובה את הכל". אישה שכתובתה כללה תוספת, ומת בעלה או שגירשה, גובה את מלוא הסכום ובכללו התוספת. אין אומרים שתגבה את הסכום הבסיסי בלבד, אף במקרה שלא היו אלא אירוסין, שבו ניתן היה לחשוב שאין הבעל מחויב בתוספת.
רבי אלעזר בן עזריה חולק על תנא קמא ומחלק בין שני המצבים:
מן הנישואין: "גובה את הכל" - אם כנס אותה והחלו לחיות יחדיו כאיש ואישה, ולאחר מכן התגרשה או נתאלמנה, גובה את מלוא הסכום ובכללו התוספת.
מן האירוסין: "בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה" - אם לא היו אלא קידושין, גובה הבתולה מאתיים והאלמנה מאה, ואין התוספת בכלל הגבייה.
המשנה מנמקת את שיטתו: "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה" - לא התחייב הבעל בתוספת אלא מתוך ציפייה שאכן יכנוס אותה ויחיו יחדיו כאיש ואשתו. משלא נתקיים הדבר, לא הייתה כוונתו להתחייב בסכום הנוסף.
מחילה על חלק מסכום הכתובה:
חלקה השני של המשנה דן בשאלה האם רשאית האישה למחול על חלק מן הכתובה ולפטור את בעלה מן הסכום המלא. רבי יהודה מתיר זאת, ומביא שני מקרים:
בתולה: "אם כותב לבתולה שטר של מאתיים" - הבעל כותב לה כתובה בסכום הנדרש, "והיא כותבת: התקבלתי ממך מנה", כלומר היא מאשרת בקבלה שכבר קיבלה מאה זוז מתוך המאתיים.
אלמנה: כותב לה מנה כפי הסכום הנדרש, "והיא כותבת: התקבלתי ממך חמישים זוז" - הודאה שכבר גבתה מחצית מן הסכום.
למעשה לא קיבלה דבר, אלא שהחליטה למחול לו ולפטור אותו מן התשלום, והדרך שבה היא עושה זאת היא בטענה שכבר קיבלה חלק מן הסכום. לדעת רבי יהודה מותר לנהוג כך.
רבי מאיר חולק ואומר: "כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה - הרי זו בעילת זנות". כל הנותן לבתולה פחות ממאתיים או לאלמנה פחות ממנה, היחסים שביניהם נחשבים זנות ופריצות, כאילו התקיים הקשר הגופני מחוץ לגבולות הנישואין.
הגמרא מבהירה כי לשיטת רבי מאיר, אותה קבלה שכתבה או תנאי שהתנתה למחול על מחצית הכתובה - אינם יעילים כלל. התנאי בטל, ולמעשה תוכל האישה לגבות את מלוא הסכום.
ואף על פי כן, עצם כתיבתה של קבלה כזו או התנייתו של תנאי כזה גורמת לה להרגיש חוסר ביטחון באשר לסכום המגיע לה. כל עניינה של הכתובה הוא שתחוש האישה ביטחון בהתחייבותו הכספית של בעלה, ופגיעה בתחושת ביטחון זו היא חיסרון בעצם הנישואין. משום כך נחשבת הביאה שביניהם כאילו נעשתה מחוץ לגבולות האינטימיות הזוגית, כמי שבועל זונה, ולפיכך היא אסורה לדעת רבי מאיר.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הרשות בידי הבעל להוסיף על סכום הכתובה הקצוב ככל שיחפוץ. לדעת תנא קמא גובה האישה את הכל, ובכללו התוספת, בין מן האירוסין ובין מן הנישואין; ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה אין התוספת נגבית אלא מן הנישואין, שכן לא כתב לה אלא על מנת לכונסה. בעניין הפחתת הסכום נחלקו רבי יהודה, המתיר לאישה למחול בדרך של כתיבת קבלה, ורבי מאיר, הסובר שהתנאי בטל, וכיוון שנפגעת תחושת הביטחון של האישה - הרי זו בעילת זנות.