כתובות, פרק ד', משנה י"א. לפנינו סעיף נוסף מסעיפי הכתובה, שאף אם לא נכתב במפורש הריהו בתוקף: חיובו של הבעל, ולאחר פטירתו חיוב עזבונו, לספק מזונות, פרנסה וטיפול לבנותיו שנולדו לו מאשה זו שנשא.
לשון השורה שבכתובה:
"בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי" - הבנות שיהיו לי ממך, מאשתי.
"יהוין יתבן בביתי" - הן תשבנה ותדורנה בביתי, אף לאחר שאיפטר מן העולם.
"ומיתזנן מנכסי" - ותתפרנסנה מנכסי.
"עד דתלקחן לגוברין" - עד שיינשאו לבעליהן; עד למועד נישואיהן הרשות בידן להתפרנס מן הנכסים.
ואף אם לא כתב הבעל תנאי זה בכתובה, חייב בו, שכן זהו תנאי בית דין - ככל שאר חלקיה של הכתובה.
גבול החיוב:
ראוי להזכיר נקודה שכבר עמדנו עליה לעיל בפרק: חובה זו קיימת רק עד שתיעשה הבת בוגרת. משנעשתה בוגרת, אף אם עדיין לא נישאה, שוב אין הלכה זו בתוקפה.
לסיכום: במשנה זו למדנו על תנאי בית דין נוסף שבכתובה - חיוב מזונותיהן של הבנות מנכסי אביהן, ומגוריהן בביתו אף לאחר פטירתו, וזאת עד לנישואיהן ולא יאוחר מהיותן בוגרות.