TheWholeTorah.aiBeta

כתובות פרק ד' משנה י"ב: זכות האלמנה למגורים ולמזונות

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

כתובות, פרק ד', משנה י"ב. משנה זו עוסקת בתנאי כתובה נוסף - האחרון שבתנאים - שאף אם לא נכתב בשטר הריהו עומד בתוקפו. תנאי זה נוגע למה שלאחר פטירתו של הבעל: זכותה של האלמנה להוסיף ולגור בביתו ולהיות זכאית למזונות מנכסיו.

לשון המשנה:

  • "אַתְּ תְּהֵא יָתְבָא בְּבֵיתִי" - את, אשתי, תגורי בביתי לאחר פטירתי.

  • "מִתַּזְנָא מִנִּכְסַאי" - ותתפרנסי מן העיזבון שלי.

  • "כָּל יְמֵי מִגַּד אַלְמְנוּתֵךְ בְּבֵיתִי" - כל משך היותך אלמנה בביתי, עד שתינשא לאיש אחר.

  • "חַיָּב" - אף אם לא כתב הבעל תנאי זה, העיזבון מחויב בו, שכן זהו תנאי בית דין.

שני נוסחים בכתיבת התנאי:

  • אנשי ירושלים והגליל: "כך היו אנשי ירושלים כותבין", ואף "אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים" - בלשון שהובאה לעיל.

  • אנשי יהודה: אנשי יהודה שמחוץ לירושלים היו כותבים נוסח שונה במקצת, ומשמעותו שונה: את יכולה לגור בביתי ולהתפרנס מנכסיי - "עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך".

לפי נוסח אנשי יהודה, "אם רצו היורשין" לתת לה את כתובתה, רשאים הם לתת לה אותה ולהיפטר בכך מן החיוב לפרנסה. בידם לסיים את הקשר בנתינת הכתובה.

לסיכום: זהו ההבדל בין שתי הגרסאות של תנאי הכתובה - לפי נוסח אנשי ירושלים והגליל אין הדבר תלוי ביורשים אלא בה, והיא זו שבידה לסיים את הקשר; ואילו לפי נוסח אנשי יהודה, הרשות נתונה ליורשים לסיים את הקשר בנתינת הכתובה.