כתובות פרק ד' משנה ט'. משנה זו אינה עוסקת בסעיף מסעיפי הכתובה, אלא בפרט מפרטי חובתו של הבעל לפדות את אשתו.
פדיון השבויה:
המשנה קובעת: "נשבית - חייב לפדותה" - כפי שהזכרנו, מוטלת על הבעל החובה לפדות את אשתו שנשבתה. ואם אמר: "הרי גיטה וכתובתה, תפדה את עצמה" - כלומר הריני מגרשה ומשלם לה את כתובתה, ומכספי הכתובה תפדה היא את עצמה - "אינו רשאי". אין הוא יוצא ידי חובתו בדרך זו, שכן חיובו לפדותה קדם לכך.
הוצאות הריפוי:
לעומת זאת ממשיכה המשנה: נעשתה חולה, "חייב לרפאותה" - חייב הבעל לשאת בהוצאות ריפויה עד שתבריא, וחיוב זה נחשב חלק מחיוב המזונות שלו, של אספקת מזון ופרנסה. ואולם אם אמר: "הרי גיטך וכתובתך, תרפא עצמה" - הרי לך גיטך וכתובתך, ומן הכספים ששילמתי לך רפאי את עצמך - "רשאי", ואכן מותר לו לעשות כן.
מהו ההבדל בין שני החיובים?
חיוב הריפוי: חיוב זה הוא חלק ממזונותיה, מן התשלום עבור מזונה וטיפולה, והוא בתוקף כל עוד הם נשואים זה לזה. משנתגרשו ושילם לה את כתובתה, נוטלת היא על עצמה את האחריות למזונותיה ולריפויה. לפיכך רשאי הבעל לנהוג כך, שכן זהו חלק מהליך הגירושין.
חיוב הפדיון: חיוב זה מעולם לא שולם. חז"ל תיקנו את חיוב הפדיון כפיצוי על כך שהבעל מקבל את פירות נכסי המלוג שהאישה מכניסה עמה לנישואין, ותמורה זו טרם ניתנה. משום כך אין הוא יכול לומר לה: הרי לך, וטפלי בעצמך. החיוב עומד במקומו ועליו להשתלם, ולפיכך אין בידו אפשרות לומר זאת.
עלינו לציין שהרמב"ם, בהביאו הלכה זו, כותב שהבעל חייב לשלם עבור ריפויה, ואם אמר לה: "הרי כתובתך, ושלמי עבור עצמך" - "שומעין" לו ומאפשרים לו לעשות כן, אך "אין רוח חכמים נוחה הימנו" מצד "דרך ארץ": אין זה ראוי לנהוג כך, שאין זו הדרך שבה צריך אדם להתנהג.