כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, משנה זו והמשניות הבאות בפרק דנות כולן ברכיבי תנאי הכתובה - אותם תנאים שאף אם אינם כתובים בכתובה, תוקפם עומד בעינו. משנתנו עוסקת בחיובו של הבעל לפדות את אשתו אם נשבתה ונזקקה לפדיון.
לשון המשנה:
"לא כתב לה: אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו" - אף אם לא כתב לה בכתובה שאם תיפול בשבי יפדנה ויחזירנה להיות אשתו.
"ובכהנת: אהדרינך למדינתיך" - ובאשת כהן נוסח התנאי שונה: אפדה אותך ואשיבך למדינתך.
דין הכהנת:
אשת כהן שנשבתה, אלא אם כן ידוע לנו אחרת, נאסרת על בעלה, שכן עלינו להניח, למרבה הצער, שנאנסה בידי שוביה, ומשקיימה יחסים עם גוי שוב אינה מותרת לבעלה הכהן. ואולם אף במצב טרגי זה לא פקעה חובת הפדיון, ולפיכך נוסח התנאי בכהנת הוא "אהדרינך למדינתיך" - אפדה אותך, אך אשיבך למקומך ולבית אביך, שהרי איני יכול להוסיף ולהיות נשוי לך; ומכל מקום אמלא את חובתי לפדותך.
אף אם לא כתב הבעל תנאים אלו בכתובה, מחויב הוא בפדיון אשתו, שכן זהו תנאי בית דין - תנאי הקיים מכוחו של בית דין, בין שכתבו ובין שלא כתבו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את חובת הבעל לפדות את אשתו מן השבי ולהחזירה להיות אשתו, ואת נוסח התנאי המיוחד בכהנת - שנאסרת על בעלה מחמת החשש שנאנסה בשביה - שבו מתחייב הבעל לפדותה ולהשיבה למדינתה. חובה זו עומדת בתוקפה אף אם לא נכתבה בכתובה, משום שהיא מתנאי בית דין.