כתובות, פרק ד', משנה ז'. משנה זו והמשניות הבאות אחריה, עד סוף הפרק, מושתתות כולן על יסוד אחד: הכתובה היא תנאי בית דין. בית הדין הוא שקבע מלכתחילה את עצם החיוב של הכתובה, ואף את כלל מרכיביה השונים נוצרו ונקבעו על ידו.
מכאן נובעות שתי מסקנות שהמשניות שלפנינו באות ללמדנו:
לא כתב כתובה כלל: אף שלא חייב את עצמו בשטר פיזי, החיוב עומד בתוקפו.
השמיט חלק מן התנאים: תנאים שנתקנו על ידי בית הדין ולא נכתבו בשטר - עדיין שרירים וקיימים.
"לא כתב לה כתובה":
אדם שלא כתב לאשתו כתובה - "בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה". אשה שנישאה כבתולה גובה מאתיים זוז, שהוא הסכום הבסיסי של הכתובה, ואלמנה הנישאת בשנית גובה מאה זוז. וטעם הדבר: "מפני שהוא תנאי בית דין" - תנאי שקבע בית הדין על הנישואין, והוא קיים בין אם כתב הבעל את התחייבותו ובין אם לא כתבה.
"כתב לה שדה שווה מנה תחת מאתיים זוז":
כחלק מן הכתובה מוטל שעבוד על כלל נכסי הבעל לתשלומה. באה המשנה ודנה במי שכתב כתובה, אך ייחד בה שדה מסוים ששוויו מאה זוז תחת חיובו האמיתי כלפיה - מאתיים זוז, בנישאת כבתולה - "ולא כתב לה" את הנוסח שהיה עליו לכתוב: "כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך" - כל הנכסים שיש לי משועבדים לכתובתך (נוסח זה, ככל הלשונות הללו, נכתב בארמית).
אף על פי כן "חייב" - כל נכסיו משועבדים לחוב זה, "שהוא תנאי בית דין". בית הדין הוא שקבע כי כלל נכסי הבעל קשורים ומשועבדים לתשלום הכתובה, ואין הוא יכול לומר לה שאין לה אלא אותו שדה שייחד לה בשטר.
לסיכום: משנה זו מלמדת כי הכתובה וכל תנאיה הם תנאי בית דין, ולפיכך אין תוקפם תלוי בכתיבה: מי שלא כתב כתובה כלל - בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה; ומי שייחד שדה בשווי מנה ולא כתב את שעבוד כלל נכסיו - כל נכסיו משועבדים לכתובתה.