כתובות, פרק ד', משנה ו'. המשנה פותחת בקביעה: "האב אינו חייב במזונות בתו". כפי שהזכרנו לפני כמה משניות, אין האב חייב לספק מזונות לבתו בעודו בחיים. לאחר פטירתו משתנה הדבר, שכן מזונות הבת נכללים בתנאי הכתובה: מתנאי הכתובה הוא שהבת ניזונת מן העיזבון. אך כל עוד האב חי, מעיקר הדין אין הוא נדרש לפרנס את בתו, וכן את בניו משהגיעו לגיל שש ומעלה.
החיוב מדין צדקה:
אף שמצד דיני מזונות אין כאן חיוב, מצד מצוות הצדקה מוטלת עליו חובה. הרמב"ם כותב על פי הגמרא כי אדם שאינו רוצה לזון את ילדיו לאחר גיל שש - אף שמבחינה טכנית אינו מחויב - מביישים אותו, ונוקטים כלפיו אמצעי ביוש בפרהסיה עד שיבין לעשות כן. ואם קבע בית הדין שהוא אדם בעל אמצעים, כופין אותו אף בכפייה ממש להוציא ממון לפרנסתם, כחלק ממצוות הצדקה המוטלת עליו.
דרשת רבי אלעזר בן עזריה:
המשנה ממשיכה: "זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה" - דרשה זו נאמרה בפני החכמים, בעת שישבה הסנהדרין ביבנה. יסוד הדרשה הוא בשני תנאים שנקבעו בתקנת הכתובה: "הבנים ירשו והבנות יזונו":
"הבנים ירשו" - זהו תנאי כתובת בנין דכרין: הבנים יורשים את כתובת אמם. כאשר יש בנים משתי אמהות שונות, כל קבוצת בנים יורשת את כתובת אמה.
"והבנות יזונו" - הבנות ניזונות לאחר מיתת האב, ומזונותיהן משתלמים מן העיזבון.
מכאן דרש רבי אלעזר בן עזריה: "מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן" - כשם שאין הבנים יורשים את כתובת אמם אלא לאחר מיתת האב, כך אין הבנות זכאיות מן הדין למזונות אלא לאחר מיתת אביהן. יחסם של הבנים אל הכתובה כיחסן של הבנות אל המזונות: שניהם חלים רק לאחר פטירת האב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מעיקר הדין אין האב חייב במזונות בתו בחייו, ודין זה נלמד מדרשתו של רבי אלעזר בן עזריה שהשווה את מזונות הבנות לירושת הבנים את כתובת אמם - שניהם רק לאחר מיתת האב. אולם כל זה מעיקר הדין בלבד; מצד מצוות הצדקה מביישים את האב ברבים עד שיזון את ילדיו, ואם הוא בעל אמצעים אף כופין אותו על כך.