משנה זו עוסקת בשאלה מאיזה שלב יוצאת הנערה המאורסת מרשות אביה ונכנסת לרשות בעלה, ומאימתי עוברים אליו אותם דברים שנמנו במשנה הקודמת.
לשון המשנה:
"לעולם היא ברשות אב עד שתיכנס לרשות בעל לנישואין" - הנערה, וכן הקטנה, נותרת ברשות אביה עד כניסתה לרשות הבעל לשם נישואין. משנכנסה לחופה לצורך נישואין, עוברת הרשות מן האב אל הבעל, וכל אותם דברים שנמנו במשנה הקודמת נתונים מעתה לבעל.
מסר האב לשלוחי הבעל:
"מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות בעל" - אף שלא נמסרה לבעל עצמו אלא לשלוחיו בלבד, כבר עברה לרשותו, ואותם דברים שנמנו במשנה הקודמת נתונים מעתה לבעל ולא לאב.
בגמרא נחלקו האמוראים אם מסירה זו מועילה אף לעניין אכילת תרומה, שהרי הנישאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אלא לאחר הנישואין:
רב: הרי היא כאשתו לכל הדברים שנזכרו במשנה הקודמת, חוץ מן התרומה.
רב אסי: אף לעניין תרומה מועילה המסירה לשלוחים.
הליכה עם השלוחים לעומת מסירה בפועל:
"הלך אב עם שלוחי הבעל" - האב מלווה את שלוחי הבעל: "הרי היא ברשות אב".
"או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל" - אף כששלוחי האב מלווים את שלוחי הבעל, עדיין היא נותרת ברשות האב.
"מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל" - משמסרו שלוחי האב אותה לידי שלוחי הבעל, "הרי היא ברשות בעל" מאותה שעה ואילך.
לסיכום: למדנו כי הנערה נותרת ברשות אביה עד כניסתה לרשות הבעל לנישואין, וכי אף מסירה לשלוחי הבעל מעבירה אותה לרשותו (ונחלקו רב ורב אסי אם הדבר אמור אף לעניין אכילת תרומה). עוד עמדנו על ההבחנה שבין ליווי לבין מסירה: כל עוד האב או שלוחיו מלווים את שלוחי הבעל, היא ברשות האב, ואילו משנמסרה בפועל לשלוחי הבעל, היא ברשות הבעל.