פרק ד', משנה ד'. משנה זו עוסקת בפירוט הזכויות הממוניות שיש לאב בבתו - בקטנותה ובנערותה - ולעומתן בזכויות ובחובות המוטלות על הבעל משנישאה.
זכויות האב בבתו:
האב זוכה בבתו הן בקטנותה, כשהיא קטנה בשנים, והן בנערותה - ששת החודשים הראשונים שלאחר הבגרות. ואלו זכויותיו:
"בקידושיה בכסף, בשטר ובביאה" - שלוש דרכי הקידושין הנוהגות בכל אישה: כסף, שטר (מסמך שבו כותב הבעל "בשטר זה אני מקדש את בתך") וביאה. בכל אחת משלוש הדרכים רשאי האב לקדשה, ובקידושי כסף הוא זה שמקבל את הכסף. אף כשמקדשה בשטר או בביאה, אם נותן הבעל כסף - הכסף נמסר לאב.
"במציאתה" - כל חפץ שהיא מוצאת שייך לאב. זכות זו היא תקנת חכמים מפני איבה, שמא תהיה לו טינה כלפיה ויימנע מלפרנסה, שהרי אין עליו חיוב משפטי ממשי לפרנסה.
"במעשה ידיה" - נלמד מפרשת אמה עבריה: מכיוון שהאב רשאי למכור את בתו, וכשם שמעשה ידיה של האמה העבריה שייכים לאדונה, כך מעשה ידי הבת שייכים לאביה. ואף שאותו פסוק העוסק במכירתה מדבר בקטנה, שהרי אין הוא יכול למכרה בנערותה, למדו מפסוק שהדין כולל גם נערה.
"ובהפרת נדריה" - כמפורש בתורה בפרשת מטות.
"ומקבל את גיטה" - אם בעלה מגרשה, יכול הגט להינתן לידו של האב במקום לידה.
"ואינו אוכל פירות בחייה":
כאן מגבילה המשנה את זכויותיו. מדובר במצב שבו הבת ירשה נכס מאמה - למשל מטע - שאותו קיבלה האם מאביה בהיותה בת יחידה. ההורים כבר אינם נשואים, ולפיכך אין האב יורש את אשתו, והנכס עובר בירושה מן האם שנפטרה אל הבת. במקרה כזה אין האב אוכל את הפירות ואינו נהנה מן התוצרת של מה שירשה בתו.
זכויות הבעל וחובותיו:
משנישאה, זוכה הבעל באותן זכויות שהיו לאב, ככל שהן רלוונטיות: מציאתה, מעשה ידיה והפרת נדריה. אלא שיש לבעל יותר מששה לאב - "שהוא אוכל פירות בחייה": הוא אוכל את הפירות ונהנה מן הנכסים שקיבלה בירושה ובנחלה. מנגד, מוטלות עליו חובות:
"במזונותיה" - חייב לפרנסה מן הדין, במזון, בכסות ובמדור.
"בפרקונה" - חייב לפדותה אם נשבתה.
"ובקבורתה" - אם מתה, חייב בקבורתה.
הגמרא מביאה ברייתא המבארת את היחס שבין הזכויות לחובות: חכמים תיקנו את חיוב המזונות כנגד מעשה ידיה, את חיוב הפדיון כנגד הפירות שהוא נהנה מנכסיה, ואת חיוב הקבורה כנגד הכתובה, היינו הנדוניה הנכתבת בה.
דברי רבי יהודה בדין הקבורה:
על ההלכה האחרונה, חיוב הקבורה, אומר רבי יהודה: "אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת" - שני כלי נגינה, ואישה הנשכרת למלא חלק מתפקידי ההספד: לא לשאת את ההספד עצמו, אלא להשמיע קולות מסוימים שהם חלק מתהליך ההספד.
מבארת הגמרא מה בא רבי יהודה להוסיף: אם היה זה מנהג משפחתה להביא חלילים ומקוננת, אף שאין זה מנהג משפחתו - אף התנא קמא מודה שהוא חייב לעשות כן עבורה, שכן זהו מנהג משפחתה, וכלל נקוט בידינו שאין היא יורדת עמו. כלומר, אם נוהגים במשפחתו בפחות מכך, אין היא יורדת בגללו.
רבי יהודה בא להוסיף שהיא אף עולה עמו: אם המנהג במשפחתו לכלול מרכיבים אלו בהלוויה ואילו מנהגה שלה אינו כן - היא עולה עמו ונהנית מרמת ההספד הגבוהה יותר. שכן היה מקום לומר שאישה עולה עם בעלה ונהנית ממנהגי משפחתו המשובחים רק בחייה, אך לא לאחר מותה. על כך מלמד רבי יהודה שאף לאחר פטירתה, ואף בדברים הנוגעים למצב זה, היא עולה עמו: אם החלילים והמקוננת הם מנהג משפחתו ולא מנהג משפחתה, היא עולה עמו וזוכה אף במנהג זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את זכויות האב בבתו - בקידושיה בכסף, בשטר ובביאה, במציאתה (מפני איבה), במעשה ידיה (מגזירת אמה עבריה), בהפרת נדריה ובקבלת גיטה - ואת ההגבלה שאינו אוכל פירות בחייה. כנגדם עמדנו על זכויות הבעל, ובכללן אכילת הפירות, ועל חובותיו במזונות, בפדיון ובקבורה, שנתקנו כנגד מעשה ידיה, הפירות והכתובה. לבסוף למדנו את חידושו של רבי יהודה בדין שני חלילים ומקוננת: שאף לאחר מיתתה עולה האישה עם בעלה.