משנה ב עוסקת בשאלה באיזה שלב זכאי האב לכתובת בתו, במקרה שלא קיבל לידיו את כספי הכתובה. השאלה היא האם הזכות הממונית נותרת בידי האב או עוברת לבת עצמה.
שלב האירוסין:
"אֵרְסָהּ וְגֵרְשָׁהּ, אֵרְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה - כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ" - כאשר האב השיא את בתו באירוסין בלבד, כלומר נעשו לה קידושין אך לא נישואין, והיא עדיין יושבת בבית אביה, ולאחר מכן גירשה הבעל או שמת והיא נותרה אלמנה - הכתובה שייכת לאב. בשלב זה עדיין נתונות בידיו זכויות ממון בתו, בעודה נערה.
שלב הנישואין:
"הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה - כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ" - כאשר האב השיא אותה בנישואין והיא החלה להתגורר עם בעלה, ולאחר מכן גירשה או שנתאלמנה - הכתובה שייכת לה. משנעשו הנישואין יצאה הבת מרשות אביה, ואין לו עוד שליטה ממונית עליה, והכספים הם שלה.
שיטת רבי יהודה:
"רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ" - רבי יהודה מחלק, וקובע כי גביית הכתובה מן הנישואין הראשונים, שנעשו בעודה נערה, שייכת לאב אף על פי שהיו לה נישואין. הטעם: הכתובה נכתבה קודם שהתרחשו הנישואין בפועל, בשעה שהבת עדיין הייתה ברשות אביה ובשליטתו. לדעת רבי יהודה, ההכרעה מי זכאי לגבות את הכתובה אינה נקבעת על פי המצב שלאחר מכן, אלא על פי המצב שהיה בשעת כתיבת הכתובה.
הטעם שנקט בלשון "הראשונה" הוא, שבכל נישואין שלאחר מכן מובן מאליו שהבת כבר יצאה מרשות אביה מרגע שנעשו לה נישואין, ולפיכך הנישואין המאוחרים יותר, ואף כתיבת הכתובה שבהם, מתרחשים ברשותה ובשליטתה שלה.
תשובת חכמים:
"אָמְרוּ לוֹ: מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לוֹ רְשׁוּת בָּהּ" - חכמים חולקים על רבי יהודה וסוברים כי משנעשו לה נישואין פקעה שליטת האב עליה, וכספי הכתובה שייכים לה. לדעתם אין הקביעה נסמכת על שעת כתיבת הכתובה, אלא על שעת הגבייה: בשעת הגבייה כבר עומדת האישה ברשות עצמה, ולפיכך כספי הכתובה הולכים אליה.
לסיכום: באירוסין - הכתובה לאב, שכן הבת עדיין ברשותו. בנישואין - הכתובה לבת, שכן יצאה מרשות אביה. רבי יהודה מחלק וסובר שכתובת הנישואין הראשונים שייכת לאב, משום שנכתבה בעודה ברשותו, וחכמים חולקים וקובעים כי ההכרעה נעשית לפי שעת הגבייה, ומשהשיאה אין לאב עוד רשות בה.