כתובות, פרק ד', משנה א'. משנה זו דנה בקנס ובשאר תשלומי הנזק הבאים מחמת נערה שנתפתתה או שנאנסה: באילו נסיבות הולכים תשלומים אלו לאביה, ובאילו נסיבות הם שלה.
"נערה שנתפתתה":
נערה שפותתה - התשלומים המשתלמים בגינה הם אלו:
בושת - הכסף המשולם על עגמת הנפש.
פגם - הפחת שנפחת בערכה.
קנס - חמישים שקל.
צער - הכאב, שיש עליו תביעה, והוא נאמר בתפוסה (מונח נוסף לאנוסה, לנערה שנאנסה).
כל אלו הולכים לאביה.
העמדה בדין בחיי האב:
המשנה אומרת: "עמד בדין עד שלא מת האב - הרי הן של אב". כלומר, אם באו לבית דין ובית הדין קבע שהמזיק חייב לשלם, וזה אירע בחיי האב, הרי הממון שייך לאב. אפילו אם עדיין לא נגבו הכספים מן המזיק, עצם העובדה שהדבר נידון בבית דין עושה אותו לממונו של האב.
ולפיכך ממשיכה המשנה: "מת האב - הרי הן של אחין" - אותם כספים, אף כשייגבו לאחר מיתתו, שייכים לאחים, שכן הם נעשו חלק מעיזבונו של האב.
לעומת זאת: "לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב - הרי הן של עצמה". אם לא הגיעו לבית דין, וההכרעה שהמזיק חייב נעשתה רק לאחר מיתת האב, הכספים שלה. הם לא נעשו חלק מנכסי האב בשעת פטירתו, אלא היו תלויים ועומדים, ולפיכך היא מקבלת אותם.
העמדה בדין קודם הבגרות:
"עמד בדין עד שלא בגרה - הרי הן של אב" - אם באו לבית דין ופסקו שהפוגע חייב בתשלום, וזה אירע בעודה נערה וברשות אביה, הכספים הולכים לאב. ומכאן: "מת האב - הרי הן של אחין", שהרי נעשו חלק מן העיזבון והאחים יורשים אותם.
"לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה - הרי הן של עצמה" - אם באו לבית דין רק לאחר שנעשתה בוגרת ויצאה מכלל נערה, הכספים שלה, שכן קביעת חיובו של הפוגע מתרחשת בשעה שהיא ברשות עצמה.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון מחלק באופן שונה מן התנא קמא: אין הדבר תלוי בהעמדה בדין ובקביעת בית הדין, אלא בגבייה בפועל. אם לא הספיקו לגבות את הכסף מן העבריין עד שמת האב, והגבייה מתרחשת לאחר מיתתו, הרי הכסף שלה. עצם קביעת בית הדין שהעבריין חייב אינה מוציאה את הממון מרשות האב.
מעשה ידיה ומציאתה:
המשנה מסיימת: "מעשה ידיה ומציאתה, אף על פי שלא גבתה - מת האב הרי הן של אחין". אם עשתה מלאכה והרוויחה כסף, או שמצאה אבידה, אף שעדיין לא גבתה כספים אלו, הם מגיעים לאב. ומשמת האב, מאחר שכבר הגיעו לו, הם הולכים לאחים - שכן זהו ממון שלאב יש עליו שליטה בפועל, שהרי כל עוד היא נערה הוא זוכה במעשה ידיה ובכסף שהיא משתכרת. משום כך נחשב הדבר כאילו כבר נעשה שלו, ובמותו עובר לאחים.
דיוק הגמרא:
הגמרא מבהירה כי הלשון "אף על פי שלא גבתה" אינה מתאימה למונח "מציאתה" הסמוך לה. היא מתאימה למעשה ידיים - לעבודה שעשתה ולא גבתה עליה את שכרה מן המעביד; אך במציאה, כל עוד לא מצאה אותה, אין כאן גבייה כלל.
אלא שכוונת המשנה בהעמדת שני הדברים יחד היא להשוות בין מציאה למעשה ידיים: כשם שמציאה שמצאה בחיי האב הולכת לאב, ואילו מציאה שמצאה לאחר מיתתו הולכת לה ואין לאחים כל טענה עליה - כך גם מעשה ידיה: בחיי האב מלאכתה הולכת לאביה, ולאחר מיתתו היא שלה, ואין לאחים כל טענה עליה.