TheWholeTorah.aiBeta

כתובות פרק ג' משנה ז': בושת, פגם, וקנס

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

במשנה הקודמת עסקנו בתשלומים השונים שחייב המפתה נערה או האונס אותה. אחד מהם הוא הבושת, ומשנתנו מלמדת כי שיעורו אינו קבוע, אלא נקבע "לפי המבייש והמתבייש" - לפי טיבו של הפוגע הגורם לבושה, ולפי טיבו של הקורבן המתבייש.

שתי שיטות בהבנת 'המבייש':

  1. לדעה אחת: כאשר המבייש הוא אדם ממוצע, הבושה חמורה יותר. שכן אילו היה אדם חשוב במיוחד - מלך או אדם מפורסם - לא היה המתבייש מתבייש כל כך; וכן אם המבייש הוא אדם נבזה, אין בכך בושה מרובה, שהרי זו דרכם של נבזים. דווקא במבייש הממוצע הבושה גדולה יותר.

  2. לדעה החולקת: ככל שמעמדו של המבייש נמוך יותר, כך הבושה גדולה יותר, ולפי זה נקבע השיעור.

הבושת תלויה כמובן גם במעמדו של המתבייש: אם מדובר באדם חשוב, בושתו מרובה; ואילו אם מדובר באדם פרוץ, אין הבושה גדולה כל כך.

פגם:

מכאן עוברת המשנה לדון בפגם, שהוא תשלום על אובדן הערך המהותי של האדם. לשון המשנה: "רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת" - אומדים אותה כאילו הייתה שפחה העומדת להימכר, "כמה היתה יפה" - כמה היה שוויה קודם לכן, בעודה בתולה, וכמה שוויה עתה, לאחר שאינה בתולה. הפרש הערך שבין השניים הוא הפגם. הדבר נאמר כאומדנא בלבד, שהרי היא עצמה אינה ניתנת למכירה, והמדובר בשפחה נכרית.

ומדוע קיים הפרש ערך כזה? הגמרא מסבירה שההפרש נוגע למקרה אחד בלבד: אדם המבקש לקנות שפחה זו כדי להשיאה לעבדו, ומאחר שהעבד חשוב בעיניו, מעדיף הוא להשיאו לבתולה ולא לבעולה. הפרש זה שבשוק העבדים הוא הפגם, וכך הדין בכל אדם שנגרם לו נזק מעין זה: השומה נעשית לפי מה שהיו נמכרים בו בשוק העבדים, וההפרש שביניהם הוא התשלום.

ראוי לציין כי קיים דיון נרחב מדוע נקבעה השומה על בסיס זה, בעוד שמדובר באומדן תיאורטי בלבד, שהרי אין אדם יכול למכור את עצמו כעבד. יש המבקשים להעמיד זאת על אדם המוכר את עצמו לעבד עברי, אך אף זה אינו קריטריון מדויק, שכן עבד עברי אינו נמכר לצמיתות בשום אופן. נניח עניין זה לדיון אחר.

קנס:

לעומת שני התשלומים הללו, הקנס שקבעה התורה - חמישים שקל - הוא "שווה בכל אדם", סכום אחיד לכל אדם ואדם. וכלשון המשנה: "וכל שיש לו קצבה מן התורה - שווה בכל אדם". כל תשלום שהתורה קצבה בו סכום מסוים הוא אוניברסלי וחל על הכול, בין אם האדם חשוב ובין אם הוא נמוך, ואין מוצאו משנה דבר. משקבעה התורה סכום קצוב, אחיד הוא אצל כולם.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי הבושת נאמדת לפי המבייש והמתבייש, ונחלקו המפרשים אם דווקא מבייש ממוצע מגדיל את הבושה או שמא ככל שהמבייש נמוך יותר כן גדלה הבושה; הפגם נאמד בהפרש שוויה של שפחה נמכרת קודם ולאחר מכן; ואילו הקנס, ככל תשלום שיש לו קצבה מן התורה, שווה בכל אדם.