המשנה שלפנינו עוסקת בנערה שהקנס המשתלם בעבורה אינו הולך לאביה אלא לה עצמה. הגמרא מבררת כי אין זה מקרה אחד, אלא שני מקרים נפרדים.
שני המקרים שבמשנה:
"יתומה" - נערה שאין לה אב. מאחר שהיא יתומה, כל קנס וכל תשלום עונשין שחייב בהם המזיק משתלמים לה ולא לאביה.
"נתארסה ונתגרשה" - אף כשיש לה אב, אם עברה אירוסין ולאחריהם התגרשה. דין זה בא בעקבות שיטת רבי עקיבא שלמדנו במשנה ג', שאם היו לה אירוסין פעם אחת - אף שאינה נשואה כעת - שוב אין הקנס הולך לאב אלא לה.
בשני המקרים הללו, אפוא, הקנס משתלם לה עצמה.
דברי רבי אלעזר:
רבי אלעזר מציין כי במקרה של פיתוי, המפתה פטור מלשלם את הקנס, שהרי היא הסכימה מרצונה. רק במקום שהאב הוא המקבל את הקנס קיימת חובת התשלום; אך כאשר היא עצמה אמורה לקבל את הקנס, והיא זו שהסכימה להתפתות, אין הוא צריך לשלם - שהרי שני צדדים מסכימים היו כאן.
מנגד, כאשר כפה עצמו עליה, ודאי שהקנס במקומו עומד. במצב זה הוא משתלם לה ולא לאביה: או משום שאין לה אב כלל, או משום שאין האב זוכה בו מרגע שנתארסה ונתגרשה מאותם אירוסין.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם הקנס משתלם לנערה עצמה ולא לאביה - יתומה שאין לה אב, ונערה שנתארסה ונתגרשה כשיטת רבי עקיבא. על כך מוסיף רבי אלעזר את החילוק שבין מפתה לאונס: המפתה פטור מן הקנס, שכן זו שאמורה לקבלו הסכימה מרצונה, ואילו האונס חייב, והקנס משתלם לה.