בחלק הקודם למדנו במשנה כי האונס, הכופה עצמו על נערה, "שותה בעציצו": מי שמזג את הכוס הוא שנדרש לשתות ממנה. מוטל עליו לשאת אותה ולהישאר נשוי לה, בתנאי שהיא ואביה חפצים בכך.
כיצד בא לידי ביטוי "שותה בעציצו":
משנתנו מבקשת לברר עד היכן מגיע חיוב זה, ובאיזה אופן אין לו לאדם מוצא ממנו:
"אפילו חיגרת" - אף אם היא צולעת ברגלה.
"אפילו סומא" - אף אם היא עיוורת.
"אפילו מוכת שחין" - אף אם לקתה בשחין ובמחלות עור קשות.
בכל המקרים הללו מחויב הוא לשאת אותה, ואין בפגמים אלו כדי לפוטרו מן החיוב.
נמצא בה דבר ערווה:
אולם אם נמצא בה דבר ערווה, שוב אין הוא רשאי לקיימה. שני אופנים בדבר:
"נמצא בה דבר ערווה" - שזינתה תחתיו לאחר שנשאה.
"או שאינה ראויה לבוא בישראל" - שאין היא מותרת לבוא בקהל ישראל, כגון ממזרת או מצרית, שאסורה עליו מן התורה.
בשני המקרים "אינו רשאי לקיימה" - אינו רשאי להחזיקה אצלו כאשתו, שכן אין בכוחו של חיוב זה להתיר לו לעבור על דין תורה.
ומקור הדבר בלשון הכתוב: "ולו תהיה לאשה" - שנאמר בפרשת האונס, ומכאן למדים שצריכה להיות "אישה הראויה לו", כלומר אישה המותרת לו. אך אם אסורה היא עליו מדין תורה, אין הוא יכול להישאר נשוי לה, ואף אין עליו כל חובה לשאתה בנסיבות אלו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היקפו של הכלל "שותה בעציצו": האונס נושא את הנערה אף אם היא חיגרת, סומא או מוכת שחין. ואולם כאשר נמצא בה דבר ערווה, או שאינה ראויה לבוא בקהל ישראל, אין הוא רשאי לקיימה, שהרי נאמר "ולו תהיה לאשה" - אישה הראויה לו.