כתובות פרק ג', משנה ד'. משנה זו מציגה בפנינו את המושג 'מפתה' - אדם המפתה נערה, שאינו כופה עצמו עליה ואינו אונס אותה, אלא משכנע ומפתה אותה לבוא עמו במגע.
כאשר מדובר בנערה בתולה, כלומר בת צעירה הנמצאת ברשות אביה באותם שישה חודשים שלאחר בת המצווה, לאחר שהגיעה לבגרות - הקנסות הכספיים המוטלים על המפתה משולמים לאב. את פירוטם מביאה המשנה.
שלושה תשלומים במפתה וארבעה באונס:
"המפתה נותן שלושה דברים והאונס ארבעה" - המפתה חייב בשלושה תשלומים:
"בושת" - תשלום על הבושה הכרוכה בדבר, שכן ביייש אותה, ובכוח אף את אביה.
"ופגם" - עד כה הייתה בתולה וכעת אינה בתולה, וערכה ירד במונחים ממשיים: אין היא עוד אותה מועמדת לנישואין שהייתה, ולא תקבל עוד את אותה כתובה.
"וקנס" - קנס של חמישים שקל, המשולם לאב.
האונס משלם תשלום רביעי ונוסף - "צער" - על הכאב שנגרם לה מן הכפייה, בשונה מן המפתה.
"מה בין אונס למפתה?":
המשנה חוזרת ומפרטת את ההבדלים שביניהם:
הצער: "האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער" - האונס משלם על הכאב שסבלה, ואילו המפתה פטור מתשלום זה, שכן מניחים שאין כאן צער.
מועד התשלום: "האונס נותן מיד" - עליו לשלם את הקנס לאלתר, בין אם יישא אותה ובין אם לאו. ואילו המפתה אינו משלם את חמישים השקל מיד, אלא סכום זה משמש ככתובתה: אם ייקחנה לאישה לאחר מעשה, ישולם הסכום בבוא העת בתורת כתובה.
חובת הנישואין: "האונס שותה בעציצו" - עליו לשתות מן הכוס שמזג לעצמו: אם האב והנערה חפצים בכך, נכפה עליו לשאתה ואין בידו ברירה. "והמפתה - אם רצה להוציא יוציא" - המפתה אינו מחויב לשאתה; רצה להישאר נשוי לה - הרשות בידו, רצה להוציאה - מוציא.
נמצא שהמפתה עומד בפני שתי אפשרויות: אם אין הוא רוצה לשאתה, עליו לשלם את חמישים השקל באותה שעה; ואם נשאה, אין הוא משלם את הסכום עד לרגע שבו יסתיימו הנישואין, ואז ישלם את חמישים השקל בתורת כתובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמפתה נותן שלושה דברים - בושת, פגם וקנס, והאונס מוסיף עליו את הצער. שלושה הבדלים בין השניים: תשלום הצער, מועד תשלום הקנס (האונס מיד, והמפתה לכשיוציא), וחובת הנישואין - האונס שותה בעציצו ונכפה לשאתה אם האב והנערה חפצים בכך, ואילו המפתה, אם רצה להוציא - יוציא.