משנה תשע עוסקת באישה נשואה שנשבתה או שהוחזקה בכלא בידי נכרים. השאלה העומדת לדיון היא האם יש לחשוש שנבעלה לנכרי - באונס או ברצון - וכיצד משפיע הדבר על היתרה לבעלה.
שני המצבים שבמשנה:
נשבתה או נאסרה על עסקי ממון - כגון שהחזיקו אותה כדי להוציא ממון ממשפחתה, או כערבון עבור חוב המגיע להם. בכל מקרה שהעניין ממוני, היא מותרת לבעלה ואפילו הוא כהן. כלומר, מניחים שלא נאנסה כלל, שכן אילו נבעלה באונס הייתה נאסרת על בעלה הכהן, ואילו לבעל ישראל הייתה נותרת מותרת.
נשבתה על עסקי נפשות - כאשר איימו להורגה וחייה היו נתונים בסכנה, נאסרת על בעלה, ולדעה אחת אף אם הוא ישראל.
טעם החילוק בין ממון לנפשות:
הגמרא מבארת כי כאשר מדובר בעניין ממוני, חוששים הנכרים שיפסידו את התועלת הממונית אם ינצלו אותה, ומתוך כך נזהרים בה יותר. לפיכך ניתן להניח שלא נבעלה. אך כאשר עומדים להורגה, אין להם חשש כזה כלל.
עוד מוסיפה הגמרא סייג: היתר זה בעניין ממוני נאמר דווקא כאשר יד ישראל תקיפה והם שולטים על הנכרים. אך כאשר יד הנכרים תקיפה, חוששים שמא באו עליה אף בעניין ממוני. חשש זה הוא חשש אונס בלבד, ולפיכך אין בו כדי לאסור אלא על בעל כהן.
האם האיסור בעסקי נפשות כולל אף אשת ישראל?
דעה אחת בין המפרשים: המשנה אוסרת אף על בעל ישראל. הטעם: אשת ישראל אינה נאסרת אלא אם נבעלה ברצון, ובמצב שבו עומדים להורגה חוששים שמא נבעלה לו ברצון כדי להציל את חייה, ובאותן נסיבות היא נאסרת אף על בעלה ישראל.
דעה שנייה: כל המשנה עוסקת אך ורק באשת כהן, ובה בלבד קיים החשש. אשת ישראל לא הייתה נבעלת ברצון אפילו בעניין של נפשות, ואין חוששים אלא שמא נאנסה - חשש הנוגע לאשת כהן בלבד.
"עיר שכבשה כרכום":
עיר שהוטל עליה מצור והמצור הצליח לכובשה, והאויב הנכרי נכנס לתוכה - "כל כהנות שנמצאו בתוכה", כל אשת כהן שנמצאה באותה עיר נאסרת על בעלה ככל השבויות, מחמת החשש שמא נאנסו בידי החיילים.
"אם יש לה עדים אפילו עבד אפילו שפחה - הרי אלו נאמנים" - די בעד אחד, ואפילו הוא עבד או שפחה, כדי להעיד שידוע להם שלא נאנסה, והם נאמנים בעדותם.
"אין אדם נאמן על עצמו" - האישה עצמה אינה יכולה להעיד על עצמה, וכן בעלה אינו יכול להעיד עבורה. אין הם נאמנים, לפי שהם נחשבים קרובים לעצמם.
ממשיכה המשנה ומביאה את דברי רבי שמעון בן קצא, שהיה כהן, ונשבע בקדושת בית המקדש: "המעון הזה" ('המעון' הוא כינוי לבית המקדש), "לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו שונאים לירושלים עד שיצאו" - כלומר, ידה של אשתו לא עזבה את ידו מן השעה שנכנסו הכובשים לירושלים ועד צאתם, ומעיד הוא שהחזיק בה כל העת וידוע לו שלא אירע דבר. אמרו לו: אין אדם נאמן על עצמו, ואין עדותו מתקבלת.
מקום מחבוא אחד המציל את כולן:
הגמרא מוסיפה כי אף בעיר שנכבשה, אם היה בה מקום מחבוא אחד, די בכך להתיר את כל הנשים לבעליהן הכהנים, ואף שאין מקום המחבוא מכיל אלא אדם אחד בלבד.
הטעם לכך הוא דין מיגו: כל אישה יכולה הייתה לטעון "אני הייתי באותו מקום מחבוא". ומאחר שיכולה הייתה לומר כן, נאמנת אף בטענתה הנוכחית: "יודעת אני שלא נאנסתי ולא באתי במגע עם איש, ולפיכך אני טהורה". טענתה מתקבלת מכוח הטענה החזקה יותר שהייתה יכולה לטעון. ולכן כל אישה, ואפילו היא מודה שלא הייתה במחבוא, נאמנת לומר שלא באה במגע, ומותרת לבעלה הכהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין האישה שנשבתה או נאסרה בידי נכרים: בעסקי ממון מותרת אף לבעלה הכהן, ובעסקי נפשות נאסרת - ונחלקו המפרשים אם האיסור נוהג אף באשת ישראל מחשש שנבעלה ברצון להצלת חייה, או שכל המשנה באשת כהן ומחשש אונס בלבד. עוד למדנו את דין עיר שכבשה כרכום, את נאמנותו של עד אחד ואפילו עבד ושפחה, את הכלל ש"אין אדם נאמן על עצמו" כפי שעולה ממעשה רבי שמעון בן קצא, ואת כוחו של מקום מחבוא אחד להתיר את כל נשות העיר מדין מיגו.