המשנה שלפנינו מונה רשימת מקרים שבהם הקלו חכמים וקיבלו עדות של אדם על דברים שראה בקטנותו. כיום הוא כבר גדול, אך את המעשה ראה בהיותו קטן. בדרך כלל אין מקבלים עדות כזו, אולם במקרים אלה, מפני שיש בהם מקום להקל, התירו חכמים לסמוך עליה.
לשון המשנה:
"ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקטנן" - אלו הם המצבים שבהם מאמינים לאדם להעיד בהיותו גדול על מה שראה בהיותו קטן.
עדות על כתב יד:
"זה כתב ידו של אבא" - נאמן אדם לומר שזהו כתב ידו של אביו, אף על פי שראה את חתימת אביו רק בהיותו ילד.
"זה כתב ידו של רבי" - וכן בחתימת רבו, שאף אותה לא ראה אלא בקטנותו.
"זה כתב ידו של אחי" - וכן בחתימת אחיו.
טעם ההקלה: חכמים הם שתיקנו לחשוש שמא שטר החתום בחתימות הוא מזויף, ולפיכך יש לאמת את החתימות - הוא הנקרא 'קיום שטרות'. הואיל ואין זה אלא דין דרבנן, הקלו חכמים וקבעו שניתן לסמוך על מה שראה העד בילדותו.
הגמרא מוסיפה על כך נקודה אחת: מי שראה את הדבר בקטנותו נאמן רק כעד השני, אך עדיין נדרש עד אחד כשר לגמרי שראה את הדבר בגדלותו.
עדות על ההינומא:
נאמן אדם לומר "זכור הייתי" - שהוא זוכר "שפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע": ביום נישואיה יצאה בהינומא, שאין לובשות אותה אלא בתולות, ושערה היה פרוע על כתפיה, אף הוא סימן שאינו נוהג אלא בבתולות. על סמך עדות זו ניתן לקבוע שנישאה כבתולה, וכתובתה מאתיים זוז, כפי ששנינו בתחילת הפרק.
סימני כהונה:
עוד נאמנים להעיד "ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה" - שראוהו יוצא מבית הספר שבו למדו תורה, טובל, והולך לאכול תרומה. אף ילד רשאי לאכול תרומה, ואם ניתן לזהות שאדם זה נהג כך, יש בכך ראיה שהוא כהן.
שואלת הגמרא: מניין לנו שהוא כהן? שמא הוא עבדו של כהן, שאף עבד כהן אוכל תרומה, והוא היה יורד למקווה לשם כך. על כך שנינו שהיה יוצא מבית הספר: בא הוא מלימוד תורה, ואין העבד רשאי ללמוד תורה, ומכאן שניתן להניח שאינו עבד.
עוד יש להבהיר: אף שמתירים לו לאכול תרומה ככהן, אין זה אלא בתרומה דרבנן, שכן כל ההקלות הללו אינן אמורות אלא בדבר שדינו מדרבנן.
סימן נוסף שנאמנים עליו מכוח מה שראו בילדותם: "ושהיה חולק עמנו על הגורן" - שהיה כהן הנוטל את חלקו בגורן ככהן. אף עדות זו אינה אלא לעניין שדינו מדרבנן.
בית הפרס ותחום שבת:
"במקום הזה בית הפרס" - נאמנים להעיד שידעו בילדותם ששדה זה הוא בית הפרס, כלומר שדה שנחשב טמא מדרבנן. אחד הגורמים לכך הוא קבר שהיה בשדה והשדה נחרש, וחוששים שמא נחרשו ועלו בו פירורי עצמות; ולפיכך אמרו חכמים ששדה זה נחשב טמא. וכשם שנאמן לומר ששדה זה בית הפרס, כך נאמן לומר ששדה אחר אינו בית הפרס, אף על פי שלא ראה זאת אלא כילד.
"ועד כאן היו באים בשבת" - שעד מקום זה היו רגילים להגיע בשבת, לפי שהוא בתוך התחום, אלפיים אמה מן העיר. אף שיעור אלפיים האמות דין דרבנן הוא, ולפיכך נאמן עליו.
הדברים שאין נאמנים עליהם:
אולם אומרת המשנה שאין אדם נאמן לומר, על סמך מה שהוא זוכר מילדותו, שדרך או שביל בשדה חברו שייכים לאדם פלוני, וכן אין הוא נאמן לומר שמקום של מעמד או מספד שייך לפלוני. ה'מעמד' וה'מספד' היו מקומות שבהם עצרו בדרך הבאת המת לקבורה: אזור שנקרא מעמד, ואזור שנקרא מספד, שבו נשאו את ההספדים. עדויות אלו אינן מתקבלות משום שהן ענייני ממון, שמעמדם מן התורה, שהרי בעדות כזו מוציאים ממון מרשות זה ומוסרים אותו לזה. בעניינים אלה אין אדם נאמן אלא על מה שראה בגדלותו.
לסיכום: המשנה מונה את המקרים שבהם הקלו חכמים לקבל עדות על מה שראה העד בקטנותו: זיהוי כתב ידם של אב, רב ואח לצורך קיום שטרות; העדות על ההינומא והראש הפרוע הקובעת כתובה של מאתיים זוז; סימני הכהונה - היציאה מבית הספר לטבילה ולאכילת תרומה, והחלוקה בגורן; וכן בית הפרס ותחום השבת. בכל אלה ההקלה נובעת מכך שהעניין אינו אלא מדרבנן, ובעדות כתב היד אף נדרש שהעד השני יהיה כשר לגמרי וראה בגדלותו. אך בענייני ממון, שדינם מן התורה, אין מקבלים אלא עדות על מה שראה בגדלותו.