כתובות פרק ב' משנה ז'. במשנה הקודמת למדנו כי שתי נשים שנשבו נאמנות להעיד זו על זו שהיא טהורה ולא נבעלה לגוי, ומשום כך היא נחשבת כשרה.
משנתנו עוסקת בשאלה דומה: האם עדותו של אדם על עצמו, "כהן אני", די בה כדי לזהותו ככהן ולתת לו תרומה. זהו הדיון שלפנינו במשנה זו ובמשנה שלאחריה.
לשון המשנה:
"וכן שני אנשים, זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני" - שני אנשים, כל אחד מהם מעיד על עצמו שהוא כהן.
"אינן נאמנין" - אין אדם נאמן על עצמו לומר שהוא כהן, ואין ניתנת לו תרומה על פי אמירה זו.
"ובזמן שהן מעידין זה את זה - הרי אלו נאמנין" - כאשר כל אחד מעיד על חברו שהוא כהן, הרי אלו נאמנים.
אף שלכאורה קיים כאן חשש של 'גומל' - שכל אחד מהם אומר לחברו: אתה תעיד עלי ואני אעיד עליך - קובעת המשנה כי הם נאמנים, בדיוק כפי שנתבאר בעניין השבויות במשנה הקודמת.
לסיכום: אדם אינו נאמן להעיד על עצמו שהוא כהן, אך שניים המעידים זה על זה - נאמנים, ואין חוששים לגומל, כדין שתי השבויות במשנה הקודמת.
אולם כבר במשנה הבאה נראה כי דבר זה אינו מוסכם.