פרק ב', משנה ו'. משנה זו ממשיכה לדון בקולות שהקלו חכמים בענייני העדות על אישה שנשבתה, שהיא כשרה להינשא לכהן.
לשון המשנה:
"שתי נשים שנשבו" - שתי נשים שנשבו, ויש עדים על כך.
"זו אומרת נשביתי וטהורה אני, וזו אומרת נשביתי וטהורה אני" - כל אחת מהן מודה שנשבתה כדברי העדים, וטוענת כי נותרה בטהרתה.
"אינן נאמנות" - מאחר שיש עדים המעידים שנשבו, אין כאן 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', ולפיכך אינן נאמנות לומר על עצמן שהן טהורות.
"ובזמן שהן מעידות זו את זו - הרי אלו נאמנות" - כאשר כל אחת מעידה על חברתה שנשארה בטהרתה, הרי אלו נאמנות.
טעם הדין:
באיסור של אישה שבויה, כפי שהוזכר לעיל, הקלו חכמים יותר מבשאר איסורים. משום כך מתירים אף על פי עד אחד, ואפילו על פי אישה, שאינה כשרה לעדות בדרך כלל, ואילו במקרה זה היא כשרה להעיד.
החשש ל'גומלין':
'גומלין' הוא החשש שמא יעשו השתיים עסקה ביניהן: אני אעיד עלייך ואת תעידי עליי. אף בנסיבות שבהן היה מקום לחשוש לכך, אין חוששים, ונאמנת כל אחת לומר על חברתה שנשארה טהורה ולא נבעלה לגוי - ולפיכך מותרת היא לכהן.
לסיכום: שתי נשים שנשבו ויש עדים על שבייתן, אינן נאמנות להעיד כל אחת על עצמה שנותרה טהורה; אך משהן מעידות זו על זו, הרי אלו נאמנות, מפני הקולות שהקלו חכמים באיסור שבויה - עד אחד נאמן, אישה נאמנת, ואף לחשש גומלין אין חוששים.