לפנינו מקרה חדש במשנה: אישה הבאה מעצמה ומעידה שנשבתה בידי גויים. עצם השבי מעורר חשש שמא נבעלה להם, ומשום כך תיאסר על בעלה הכהן, או שלא תוכל להינשא לכהן.
"נשביתי וטהורה אני - נאמנת":
לצד הודאתה על השבי מוסיפה האישה וטוענת שנותרה טהורה, ולא נעשה בה כרצונם ולא נבעלה לגוי בעת שבייה. במקרה זה היא נאמנת, שכן עצם ידיעתנו על השבי מבוססת על דבריה בלבד. זהו הכלל של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר": מאחר שאין לנו ידיעה על האיסור אלא מפיה, מפיה אף נלמד ההיתר.
"אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני - אינה נאמנת":
כאשר עובדת השבי ידועה ממקור אחר, מעדותם של עדים, שוב אין טענת הטהרה נאמנת, שהרי הפה שאסר אינו הפה שהתיר. בנסיבות אלו ההנחה היא שנעשה בה כרצונם, והיא נאסרת לכהונה - ואף שהדבר נעשה בעל כורחה, די בכך כדי לאוסרה על הכהן.
"ואם משנישאת באו עדים - הרי זו לא תצא":
המדובר באישה שהעידה על עצמה שנשבתה וטענה שהיא טהורה, ומכוח נאמנותה נישאה לכהן, ורק לאחר מכן באו עדים והעידו על השבי. לכאורה יש מקום לומר שכעת נחשב הדבר כאילו לא נתקבלה טענת טהרתה כלל, ונמצא שהיא אסורה. אף על פי כן קובעת המשנה שלא תצא - אין מוציאים אותה מבעלה, והיא נותרת בנישואיה.
הגמרא מבארת שהיתר זה אינו מצומצם למי שכבר נישאה בפועל. אף אם עדיין לא נישאה, אלא שבית דין התירוה להינשא לכהן, אין היא מאבדת מעמד זה: מאחר שהוחזקה כראויה לכהונה, ביאת העדים לאחר מכן אינה משנה את מעמדה.
טעם הקולא לשיטת הרמב"ם:
יש המבארים על פי הרמב"ם, שביחס לשבויה נוקטים חכמים קולא יתרה, שכן כל האיסור אינו אלא ספק - ספק שמא נבעלה לגוי. ודעת הרמב"ם היא שעצם החובה להחמיר בספק דאורייתא אינה אלא מדרבנן, ואין זו אלא תקנת חכמים. ומכיוון שהחומרה עצמה מדבריהם, בכוחם היה להקל בנסיבות שראו בהן צורך - ומשום כך נשמר בידה ההיתר להינשא לכהן, או קיום נישואיה עמו.