כתובות פרק שני, משנה ד'. לפנינו דיון נוסף בעניין קיום שטרות, ובמוקדו אימות חתימות העדים שבשטר.
המקרה הראשון - כל עד מאשר את שתי החתימות:
"זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי", "זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי" - הרי אלו נאמנים. כל אחד משני העדים מאשר שהחתימה שלפניו היא חתימתו שלו, ומוסיף ומאשר כי החתימה השנייה היא חתימת חברו, העד השני. נמצא שעל כל חתימה וחתימה מעידים שני עדים, ולפיכך החתימות מאומתות, אין חשש זיוף, וניתן לגבות את החוב על פי השטר.
המקרה השני - כל עד מאשר את חתימתו בלבד:
מה הדין כאשר כל אחד מן העדים אומר "זה כתב ידי" בלבד, ואינו מאשר את חתימת חברו? בכך נחלקו התנאים:
דעת רבי: "צריכין לצרף עמהם אחר" - יש לצרף עד נוסף שיעיד על החתימות, כדי שיהיו שני עדים על כל חתימה.
דעת חכמים: "אין צריכין לצרף עמהם אחר, אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי" - אין צורך בעד שני על אותה חתימה, ודי בכך שהעד עצמו מעיד על חתימת ידו.
שורש המחלוקת:
לדעת רבי: העד המאשר את חתימתו אינו מעיד אלא על החתימה בלבד. וכיוון שקיום החתימה טעון שני עדים, והוא אינו אלא עד אחד, מוכרח לצרף עמו עד נוסף.
לדעת חכמים: העד המקיים את חתימתו, מאחר שהוא עצמו החותם על השטר, אינו מאשר את החתימה בלבד אלא את תוכן השטר. בשטר הלוואה, למשל, הוא מאשר את עצם ההלוואה. נמצא ששני העדים מעידים על תוקפו של השטר לא מכוח החתימה, אלא מכוח זיכרונם את ההלוואה עצמה, ולפיכך אין צורך בעד שני על החתימה.
לסיכום: משנה זו עוסקת באימות חתימות השטר. כאשר כל עד מאשר את חתימתו ואת חתימת חברו - הרי אלו נאמנים, שכן על כל חתימה מעידים שניים. וכאשר כל עד מאשר את חתימתו בלבד, נחלקו רבי וחכמים: לרבי צריך לצרף עד נוסף, משום שאין כאן אלא עדות על החתימה; ולחכמים אין צורך בכך, שכן עדות העד על חתימתו היא עדות על תוכן השטר כולו.