משנה ג'. במשנה הקודמת עמדנו על היסוד שאם אדם מוסר מידע העומד לרעתו, ומסייג אותו בפירוש שאין בו רעה עבורו - מאחר שהוא עצמו הביא את המידע המזיק, אנו מאמינים לו יחד עם פירושו. משנתנו מביאה דוגמה נוספת ליסוד זה.
רקע: קיום שטרות:
המביא שטר לבית הדין - למשל שטר הלוואה שבו נקבע כי ראובן חייב כסף - נדרש לאמת את החתימות שעליו, שאם לא כן ניתן לטעון כי החתימות מזויפות. אך משיש בידינו דבר התומך ומעיד שהחתימות שעל השטר הן אכן חתימות העדים המעידים על אותה הלוואה, קובעים שאין כאן זיוף, שטר ההלוואה תקף, וניתן לגבות על פיו.
דברי המשנה:
עדים החתומים על שטר הלוואה, הבאים ומאמתים את חתימתם - "כתב ידנו הוא זה" - ומודים שהיו עדים באותו מעמד, אלא שהם מסייגים וטוענים כי השטר אינו תקף מטעם אחר:
"אנוסים היינו" - הכריחו אותנו לחתום על השטר, ולא היינו עדים אמיתיים.
"קטנים היינו" - בשעת החתימה היינו קטנים ולא כשרים לחתום.
"פסולי עדות היינו" - היינו קרובים, ופסולים לעדות באותה שעה.
הרי אלו נאמנים. הם אמנם מעידים שאין כאן זיוף, אך מסייגים את האימות ומגלים שהשטר בטל מסיבה אחרת. נאמנותם נובעת מכך שבלעדי דבריהם לא היה ניתן לגבות את החוב כלל - זהו מיגו: הם עצמם האומרים ששטר החוב אמור להיות תקף ואינו מזויף, והם עצמם המגלים שנפל בו פגם מטעם אחר.
כאשר החתימות מתקיימות שלא מפיהם:
עדים חיצוניים - עדים אחרים המאמתים שאלו אכן חתימותיהם של החתומים על השטר.
שטר אחר מקוים - שטר שחתימותיהם עליו כבר קוימו, ואנו משווים בין החתימות וקובעים שהן זהות.
בשני המקרים הללו אין אנו נזקקים לעדותם של החתומים כדי לקיים את חתימותיהם, ולפיכך אינם נאמנים לטעון שהיו אנוסים, קטנים או קרובים. טענתם אינה טענה תקפה, שכן אין כאן מיגו: כל עוד אנו זקוקים לסיועם לאימות החתימות, בידם להתנות את האימות ולומר שהשטר בטל ממילא; אך משיש בידינו אימות חיצוני, אין האימות שלהם נחוץ, וממילא גם הפסילה שבפיהם אינה תקפה.
לסיכום: החתימה נחשבת תקפה על סמך העדות החיצונית - עדים אחרים או שטר מקוים - וניתן לגבות את ההלוואה בשטר זה. כאשר קיום השטר תלוי בעדים עצמם, נאמנים הם גם בסיוגם מכוח המיגו; וכאשר השטר מתקיים ממקום אחר, בטל המיגו ובטלה עמו טענתם.