כתובות פרק ב', משנה ב'. משנה זו מתייחסת לדעתו של רבי יהושע שנשנתה בפרק הראשון, במשנה ו', שם נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע במקרה שבו נמצאה האישה שאינה בתולה, והיא טוענת "משארסתני נאנסתי".
המחלוקת שבפרק הראשון:
טענת האישה: לאחר שכבר נתארסתי לך ונעשו הקידושין, נאנסתי. זו הסיבה שאיני בתולה, ואין הדבר באשמתי. המעשה אירע תחת רשותך, ולפיכך הפסדך הוא, ואתה נשאת אותי בתורת בתולה - ועל כן עליי לקבל כתובה של מאתיים.
טענת הבעל: לא כי, אלא נכנסת לנישואין כשאינך בתולה, ואני רומיתי. הרי זה מקח טעות, ואיני חייב לך כתובה כלל.
באותה משנה סבור רבן גמליאל שהיא נאמנת, ואילו רבי יהושע סבור שאינה נאמנת.
המיגו שבטענתה:
נקודה שלא הוזכרה בלימוד אותה משנה היא, שאף לדעת רבי יהושע נראה שיש לאישה מה שנקרא 'מיגו': קיימת בידה טענה טובה יותר שיכולה הייתה לטעון, והעובדה שלא נקטה בה אמורה - או לכל הפחות ניתן לטעון שהיא אמורה - להוסיף לה אמינות.
מהי אותה טענה? יכולה הייתה לומר שמעולם לא היו לה יחסים עם אדם, והסיבה שנמצאה שאינה בתולה היא משום שהיא מוכת עץ - נחבלה בלבד. טענה זו לא טענה, ותחת זאת טענה שאכן היו לה יחסים, אלא שנכפו עליה לאחר האירוסין. אף על פי כן, למרות המיגו שבידה, קובע רבי יהושע שאין מאמינים לה.
משנתנו: ומודה רבי יהושע:
משנתנו מציגה מקרה שבו רבי יהושע עצמו משתמש בטענה מסוג זה, אלא שמדובר במיגו גדול ומשופר יותר, ובמקרה שונה לחלוטין שאין לו כל שייכות לדיני נישואין:
"ומודה רבי יהושע באומר לחברו: שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר".
אדם האומר לחברו: השדה שבידי היתה שייכת לאביך, ואני רכשתי אותה ממנו - נאמן הוא אף לדעת רבי יהושע. הטעם: "שהפה שאסר הוא הפה שהתיר". הפה שאסר הוא האמירה שהוציאה את השדה מרשותו, שהרי עד כה לא היה ידוע כלל שהשדה היתה של האב, והוא זה שהודיע על כך. אך אותו פה עצמו הוא שהתיר, שהרי באותה נשימה הוא מוסיף שקנה אותה ממנו. כלומר, המציג את הבעיה הוא שהציג גם את פתרונה: ידיעתנו על בעלות האב מקורה בו בלבד, ובאותה שעה עצמה הוא אומר שרכש ממנו את השדה - ולפיכך הוא נאמן.
ההבדל מן המקרה שבפרק הראשון:
שונה הדבר מן המקרה שבפרק הראשון, שם נמצא שאין האישה בתולה. המידע שהתחדש לא הוכנס מפיה אלא בעל כורחה, והשאלה היא כיצד ליישבו. במקרה כזה אין את הטענה של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר', שכן אין כאן אדם שהכניס את המידע ואף נתן לו את הסברו.
כאשר יש עדים:
לעומת זאת ממשיכה המשנה וקובעת, שאם יש עדים המעידים שהשדה היתה של אביו, והוא אומר "לקחתיה הימנו" - אינו נאמן. הטעם: אין כאן פה שאסר. לא ממנו נודע לנו שהשדה היתה של האב, אלא ממידע חיצוני שאינו מפיו. אכן, הוא טוען שרכש אותה מן האב, אך אין בטענה זו בלבד די כדי להאמין לו ולקבוע שהשדה עברה לרשותו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אף רבי יהושע, שאינו מאמין לאישה הטוענת "משארסתני נאנסתי" על סמך המיגו שבידה, מודה שבמקרה של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' נאמן הטוען. ההבדל נעוץ במקור הידיעה: כאשר האדם עצמו הוא שהכניס את המידע ובאותה נשימה גם הסבירו - נאמן; אך כאשר המידע בא מן החוץ, בעדים או בבירור המציאות, שוב אין הסברו לבדו מספיק לזכותו.