פרק שני במסכת כתובות נפתח במשנה הדנה באישה שנתאלמנה או נתגרשה ובאה לגבות את כתובתה: "האישה שנתארמלה או שנתגרשה". נתגלעה מחלוקת בינה לבין בעלה לשעבר, המשלם את כתובתה, או בינה לבין יורשיו המשלמים אותה מן העיזבון, בשאלת שיעורה של הכתובה. שיעור זה תלוי בשאלה אם נישאה כשהיא בתולה או כשהיא אלמנה.
טענות הצדדים:
"היא אומרת: בתולה נשאתני" - האישה טוענת כי נשא אותה כשהייתה בתולה, ולפיכך הכתובה המגיעה לה היא מאתיים זוז.
"והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך" - הבעל, או יורשיו, טוענים כי נישאה לו לאחר שכבר הייתה נשואה קודם לכן, ולפיכך אין כתובתה אלא מאה.
כיצד מבררים את הדבר?
המשנה קובעת: "אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתיים". שני סימנים אלו מעידים על נישואי בתולה:
"שיצתה בהינומא" - ההינומא הייתה מעין צעיף שכיסה את עיניה של הכלה, ולא נהגו בו אלא אצל בתולות.
"וראשה פרוע" - שערה מגולה ופזור על כתפיה, כדרך שהיו מוציאים לחופה את מי שלא נישאה קודם לכן.
עוד מוסיפה המשנה: "רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אף חילוק קליות ראיה" - חלוקת קליות לילדים בחתונה (תבואה קלויה שנהגו לתת כמעין מעדן) אף היא ראיה, שכן לא נהגו בכך אלא בחתונתה של בתולה ולא בחתונתה של אלמנה.
לסיכום: נטל הראיה מוטל על האישה התובעת את מאת הזוז הנוספים. אם יש עדים לאחד מן הסימנים הללו, מניחים שנישאה כבתולה וגובה היא מאתיים זוז; ואם לאו, אין בידה אלא מאה.