לפנינו משנה ט' בפרק י"ג במסכת כתובות, האחרונה שבמחלוקות אדמון וחכמים.
המקרה שבמשנה:
"שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה" - שני אנשים, כל אחד מהם מחזיק בשטר הלוואה כנגד חברו, ואחד השטרות מאוחר מן השני. כלומר: ראובן הלווה לשמעון מאה דולר, ולאחר מכן הלווה שמעון לראובן מאה דולר, כך שההלוואה שהלווה שמעון לראובן מאוחרת להלוואה שהלווה ראובן לשמעון.
שיטת אדמון:
אדמון סובר כי שמעון, שלווה תחילה מראובן ולאחר מכן הלווה לו, יכול לטעון כנגדו: "אילו הייתי חייב לך, היאך אתה לווה ממני?" - אילו עדיין הייתי חייב לך את הכסף מכוח ההלוואה הראשונה שהייתה לך אליי, כיצד באת ולווית ממני? בשעה שלווית ממני היה עליך לומר בפשטות: "זוהי גבייתה של ההלוואה". ומדוע, אפוא, מצוי בידי שטר חוב, שטר הלוואה שאתה מוכן לחתום עליו שאתה חייב לי כסף, בשעה שאני עדיין חייב לך?
שיטת חכמים:
וחכמים חולקים ואומרים: "זה גובה בשטר חובו וזה גובה בשטר חובו" - כל אחד מהם גובה את מאה הדולר שהלווה לחברו, וכל חוב נגבה בנפרד מן החוב השני.
לסיכום: במשנה זו, החותמת את סדרת מחלוקות אדמון וחכמים, עסקנו בשניים שכל אחד מהם מחזיק בשטר חוב על חברו, כשהשטר האחד מאוחר מן השני. לדעת אדמון, בעל השטר המאוחר טוען כנגד חברו שאילו היה החוב הראשון עומד בעינו, לא היה הלה לווה ממנו אלא גובה את חובו; ואילו לדעת חכמים, זה גובה בשטרו וזה גובה בשטרו, וכל הלוואה נידונת בפני עצמה.